ביתנו כפרסונה, על פורים 2015, מסכות ועניינים שביניהם..

3 במרץ 2015, י"ב באדר תשע"ה
ביתנו כפרסונה, על פורים, מסכות ועניינים שביניהם..

קרל גוסטב יונג, הגדיר את הפרסונה כתדמית אותה אנו עונדים בחברה, תדמית שיש בה זיוף והיא ניסיון שלנו להתלבש בבגדי פשרה בין אישיותנו לבין מה שהחברה דורשת מאיתנו לעטות על גופנו, כדי שיהיה נוח לה, לחברה, להכיל אותנו וכדי שלנו יהיה נוח להתהלך בינותיה.

חג פורים נותן לנו לגיטימציה ליום אחד לבחור לנו פרסונה: בוב הכבאי, סמי הבנאי, אסתר הענוגה, המן ואיבר השמיעה, גיבור על או כוכב בחלל.

האם באמת רק בפורים אנחנו מתחפשים?

ואני רוצה רק לרגע לחלוק בענווה על יונג, האדם המוערך הזה, במיוחד עליי (בייחוד בשל המונח המבריק שלו – הלא מודע הקולקטיבי – אבל, על זה באגרת אחרת..). ובכל זאת, אני חושבת שהפרסונות הללו שלנו אינן בהכרח מזוייפות. האם הרצון להיות נסיכה ליום אחד או גיבור על-חלל הוא מזוייף? אני חושבת שאולי רצוננו מביע איזו משאלה כמוסה ובכך מבטא את פנימיותנו באופן גאוני. פורים מאפשר לנו להיות האנשים האלה שביום אחר לא היינו מעזים לשתף את הזולת ברצון הזה.

גם הבית שלנו מולבש בפרסונות, הפרסונה של המסודר או זאת של המפוזר מכפר אזר, לא חשוב איזו, לבית שלנו יש אופי. אופי בחדר שינה, אופי בחדר המשחקים, אופי במטבח. יתרה מכך הבית שלנו הינו מראת הנפש שלנו, תראה לי את ביתך ואגיד לך מי אתה.

יונג טען שאם לא נזהר, עלולה הפרסונה להשתלט כליל על אישיותנו. לפעמים זה נכון. אבל, אפשר לבחור, אפשר להחליף פרסונה, להוריד מסכה אחת ולשים אחרת. אולי אתמול הייתי מתוחכם וקר והיום אני יכול להיות משפחתי וחם. ואין עדיפות מבחינתי, אין נכון ולא נכון, יש את מי שאנו בוחרים להתחפש אליו באותו הרגע ואם בחרנו במסכה מסויימת, כנראה שעד כה היא שירתה אותנו באיזושהי צורה.

עכשיו בין פורים לניקיון האביב, אפשר ורצוי לקחת רגע, להתבונן בחדרי הבית ולראות איזו פרסונה בחרנו להלביש להם, האם זה מה ומי שאנחנו? כמה הבית משקף את מאוויינו הכמוסים, אלה שבמעמקי הנפש היפה שלנו? והיא יפה, שלא תטעו, כשמנקים באהבה את השכבות, את הפרסונות שלקחנו על עצמנו במהלך החיים, אם בחרנו בהן ואם הן בחרו אותנו, כשמנקים באמת, אפשר למצוא את ציפור הנפש שלנו, זאת עם חותם הד.נ.א. שאין שני לו והיא כל כך יפה וכל כך מגיע לה תשומת לב ואהבה.

ואיך אני יודעת שהיא יפה, הנפש הזאת שלכם?

כיוון שברגע מסויים בחיים, נתתם לי את הזכות לראות צהר ממנה. כאשר מי מכם מזמין אותי לביתו, הוא בעצם פותח צהר לנשמתו ומי שעבר איתי תהליך יודע שפנג שואי הוא הרבה יותר מסידור פיזי של הבית ובעצם אין להפריד בין הפיזי לנפשי.

כאן יש לי מקום לוידוי קטן. למרות שיש לי רשימת תפוצה מסודרת לכל עניין ודבר. באגרות שאני שולחת אני בוחרת אחד לאחד את המכותבים בכל פעם מחדש, כיוון שכך אני בעצם, לפחות בליבי פנימה, ממענת את המכותב, אתכם באופן אישי ושולחת את ברכתי לכל אחד בנפרד. את או אתה קוראים עכשיו את הדברים ויכולים לדעת שבעיניים שלי, הנפש שלכם נוגעת ביופי. אני לא שולחת בעיניים עצומות את דבריי. אם אתם מוצאים עצמכם כאן, זאת כיוון שנשמותינו נגעו באיזושהי צורה בחיים אלו, אם זה דרך עבודה משותפת או שיחה או חווייה שעברנו יחד. אתם יקרים לי.

אז, נקו, נקו באהבה, נקו ביסודיות, בסופו של יום, המאסטר-פרסונה שהגיעה איתנו לעולם, החשובה מכל, מחכה לנו, שנסיים את עבודת הליטוש והיא תתגלה כ"הוד-יהלומיותה" ולמרות שהיא תחכה שם תמיד, למה לתת לה לחכות?

שלכם,

       לילי מילת