‏אישה בלי ארץ

‏אישה בלי ארץ מבט על נשיות, פלמנקו והשמים שמעל

לא זוהר הוליוודי, לא בגדים נוצצים, לא אורות במה.

ישובים אנשים במסבאה, מעין טברנה יוונית אך לא ממש.

על מה שנראים כמו ארגזים יושבים נגן גיטרה, זמר ועוד מישהו שמתופף על הארגז עליו הוא יושב.

יחד עם הקהל נוצר מקצב, יש שירה, כולם חלק מהמתרחש.

ואז היא נעמדת, אישה במלוא נשיותה, עונדת את קמטיה ואת שערה המאפיר בגאווה. קמטי הבעתה רבי השנים ממסמרים אותי למסך הטלוויזיה הקטן של נוף ילדותי.

הפנים הללו שלה יחד עם גופה עטוי שמלת השכבות שאני לא מצליחה להבין היכן היא מתחילה והיכן נגמרת, מתחילים לנוע ומספרים לי סיפור – סיפור מרתק, עתיק. היא יוצרת מוזיקה בתיפוף נעליה ועיניי נפערות ~ קסם.

לעיתים היא נראית לי כאובה, סובלת ולפתע, היא מחייכת חיוך קטן ואני משחררת את הנשימה שלא ידעתי שהחזקתי ~ הקלה.

ואז הוא מופיע, נעמד בפתח המסבאה, דמותו ממלאה את חלל החדר ובריקוד שלו הוא מביא חוזק, עוצמה ונראה כאילו הוא אומר לה – 'אני כאן בשבילך'.

היא מספרת לו בתיפוף עקבה ובפרחי ידיה את מכאוביה והוא מחזיר לה במקצב משלו המבטיח לה שהיא לא לבד. אחרי דין ודברים, היא נפתחת, מעניקה לו מרכותה המתובלת בעוצמה פנימית שרכשה בניסיון חייה והוא אוחז בה ונאחז, טובל באגמה המחבק.

אלו תמונות זכרוני כשאני מהרהרת בפעם הראשונה בה פגשתי את הפלמנקו בילדותי.

בתרבות סין, האם, יין, פירושה – הארץ והאב, יאנג, פירושו – השמים.

האנרגיה העצומה של הארץ מסוגלת לתמוך בכל צורות החיים, היא נדיבה וסובלנית.

היום, יום האישה הרשמי, אנחנו חוגגות את נשיותנו, מכירות בכוחנו ובזכותנו לחיים מלאים כאן עלי אדמות.

וירג'יניה וולף אמרה פעם, "כאישה, אין לי מדינה, כאישה, המדינה שלי היא כל העולם", בדיוק כמו האם, הארץ, האדמה של כולנו.

דווקא ביום זה אני מוצאת את החיבור בין היין הנשי, הארצי שמביט לשמים, אל היאנג ומזמין אותו להתחבר, ליצור את המושלם.

כי בכל איש יש מהאישה ובכל אישה יש ממנו.

בחיבור הנכון לא נוכל לדעת היכן היא מתחילה והיכן הוא נגמר. יש מעגל של הזנה בין שתי האנרגיות – בין השמים לארץ – ללא הארץ השמים היו מתקיימים בריק תהומי וללא השמים הארץ לא תוכל לנשום אויר פסגות.

בקטע הפלמנקו הקצר שצילמתי כאן, מתוך מופע מרטיט בפסטיבל הפלמנקו בים האדום 2017, מודגם בעיניי החיבור בין היא להוא, אם זה בריקוד בו הסיפור שלו ושלה מרתק ואם זה בשירה שחולקים קולות הזמרת והזמר.

מבחינתי, זו הדגמה של שלמות.

https://www.youtube.com/watch?v=LwFSQ-2qu0A&feature=youtu.be

לחיי הנשים באשר הן והגברים היודעים לנשום אליהם את הנשיות וליצור שלמות מחיבור זה!

 שלכם באהבה ~ אולה!

לילי מילת

מבריחים שדים ורוחות ~ 2017, שנת התרנגול

מבריחים שדים ורוחות

על שנת 2017, שנת התרנגול

דן בן-אמוץ הגה את שמם של "התרנגולים" והשיר שפתח את תכניתם הראשונה היה, איך לא?, "שיר התרנגול" – 'כבר בוקר, כבר שחר... קורא קריאת הגבר... קו קו רי קו..."

הכצעקתו?

אני, העירונית מבטן-מלידה ובנשמה, שעברה לדור בשכנות צמודה לאחד כזה, יכולה להעיד שהשחר של התרנגול פוגש אותו בכל שעה שמתחשק לו והכי מתחשק לו באחת-שתיים-שלוש לפנות בוקר...

אז הסינים טוענים שקרקוריו משמשים להבריח רוחות ושדים וכנראה אצטרך לסלוח לקיומו ולו בשל היותן היושרה וההגינות מתכונותיו הבולטות.

ב- 4.2.17, על-פי השנה השמשית תיכנס לתוקפה השנה הסינית החדשה המתהדרת בכרבולת אש התרנגול.

על-פי השנה הירחית, שתאריכה משתנה משנה לשנה, הסינים יחלו את החגיגות כבר ב27.1.17.

על מנת שתהיו "מכוסים" ומוכנים לבאות, אני מפרסמת את האיגרת מבעוד מועד.

התרנגול אוהב סדר וארגון. הוא אוהב לנהל את חייו ובאותה נשימה גם את חיי האחריםJ

אנחנו נפרדים מהקוף של 2016 ואם הוא לימד אותנו להיות מרוכזים בעצמנו, התרנגול מפנה אותנו החוצה, עם הכריזמה האישית שלו שמביאה אליו חברים וידידים לרוב.

התרנגול פופולרי מאוד ואוהב חברה ואני מאחלת לכם השנה, שהמעגל המקיף והמחבק של החברה שסביבכם רק יגדל ויפרח ויתעצם.

בעולם בו קל להתנכר בלחיצה קטנה על הדק המקלדת, בואו נבחר לתת דרכה אהבה ושהמילים בהן נבחר השנה, תקרבנה לבבות.

התרנגול שלנו מגלה התעניינות קפדנית ודאגה לענייני בריאות-היגיינה-כושר גופני-תזונה – אני רק אומר אמן(!) לכך ושנרעיף על גופנו ונפשנו מכל טוב השנה.

הוא גם אוהב אסתטיקה והדר ואם נדאג שסביבתנו תהיה כזאת, יחד עם טיפוח העצמי ואהבת האחר, נראה לי שמחכה לנו שנה מופלאה.

יש רק עניין אחד שצריך לתת עליו את הדעת, התרנגול הוא דאגן שלא אוהב להראות שהוא כזה והוא גם מתקשה לנוח וליהנות מפרי עמלו – אז בואו נחליט, שמידי פעם השנה, ניקח הפסקה, נתבונן בהישגנו ונהנה.

מאחלת לנו שנה בה התרנגול יקרא רק עם שחר, שנצא החוצה עם הפנים לחברה-לקהילה-לעולם,

שנדע לתת אהבה וחשוב יותר, שנדע לקבל ממנה חזרה.

^ מוזמנים להציץ בסרטון על שיר התרנגול בביצוע מקומי, דגניה ב', ערב מחווה לתרנגולים ופועלם

שלכם באהבה,

לילי מילת

דברים שרואים מעבר לקשת

                                                                                                                       

לכל גוון הדנ"א הייחודי לו, היופי הפרטי שלו, היכולת שלו לצבוע את חיינו ברגש המתעורר למראהו. אך כאשר הוא פוגש בגוונים אחרים, הוא מתעצם. יחד יש להם כוח שאין שני לו.

יין החורפית, הקרירה והלילית פוגשת ביאנג השמשי, החמים והמואר ורק מפגש ייחודי זה, בין שניים השונים כל-כך אחד מהשנייה, יוצר את הקשת השמימית.

גם הציניקן לא יעמוד מבלי לפחות להציץ בקשת המפתיעה אותנו בביקורה. אם הוא יודה, אז יאמר שאף חיוך קטן ריחף על שפתיו כשהשתרך לו בפקק בכביש החוף הרטוב בשעת אחר-צהרים אחת בחודש דצמבר.

בחודש הקריר הזה, הלבבות מתחממים באור נרות החנוכה ובתאורת עצי האשוח והשנה במיוחד נפגשים התאריך העברי עם זה הלועזי, רב-תרבותיות ברוכה.

כך אני רואה את חיי, מורכבים רבדים-רבדים מהאנשים הנוגעים בדרכי ואני בדרכם ומהתרבויות שלמדתי להכיר ולאהוב ומאלו שעוד אלמד. לכל אחד יש את ה"גיק" שלו, את מה שמניע ומפעיל אותו. אצלי זה תמיד היה גשרים בין תרבותיים, גם אם לא ידעתי לקרוא להם בשם הזה.

אני מתבוננת אחורה אל הילדה שהייתי ורואה את הרצון העז ללמוד שפות שונות, את ההיקסמות מהסרטים הזרים, שהביאו הביתה לזמן קצר ניחוחות מארצות אחרות, בכל פעם ארץ אחרת, שפה שונה. אהבתי לבקר בבתים של חברים ולראות איך כל בית מתנהל אחרת. לפעמים זה היה שוק תרבותי של ממשJ

המשותף לכלל החוויות היה הרצון למצוא גשר משותף בין השונות, לאמץ אליי את מה שנראה לי טוב ונכון ושלא יריבו, שלא יכעסו אחד על השני. הרצון הזה כמובן התפוצץ לי בפרצוף רבות, אך לפחות היו לי גם כמה הצלחות קטנות בדרך ואני בוחרת לשים אותן בתרמיל חיי ולזכור אותן, כי הן באו לאחר מאמץ.

מעבר לקשת יש אהבה גדולה, אינסופית, אהבה שאינה תלויה בדבר.

מעבר לקשת כאשר אתה נופל, כואב ומאבד, יש מי שיחבק אותך.

מעבר לקשת אתה יכול לצבוע חופשי בצבע הייחודי לך וכולם יודו לך על כך ולא ישפטו.

מעבר לקשת יאהבו אותך בדיוק כפי שאתה.

כפי ששרה אודרי הפבורן אהובתי, "כולנו רצים לכיוון הקשת המחכה אחרי העיקול שבדרך" (ראו לינק)

חגים מוארים שיהיו לנו

ואל תוותרו על עצמכם ולעצמכם ~ עד שתגיעו מעבר לקשת

שלכם באהבה,

לילי

אנגינה בבית העלמין ירקון

זוכרים את בִּילוּגִי? סיפרתי לכם עליו לפני כשנתיים ואתם מוזמנים להיזכר:

http://lilimaylat.blogspot.co.il/2016/01/2015.html

אז עבר זמן ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו בכיוון בית העלמין ירקון, נפרדים מדוד אהוב אחר.

הפעם לא לקחתי צ'אנס עליי ועל אבא והפעלתי את הווייז. אתם יודעים? בשנתיים האחרונות למדתי שיש בווייז גם מפה של בית העלמין ירקון. נראה שמישהו הקשיב לנו אז כשאבדנו בין המצבות...

כמו פולנים טובים – כי בכל עדה יש פולנים לא? – הגענו שעה לפני הלוויה. אני הכרזתי מיד על הצורך למצוא בית-כיסא. אמא מיד אמרה שמה פתאום? בית-כיסא בבית העלמין הוא מתכון לאסון... אפילו לא ידעתי איפה להתחיל כדי לענות על זה ועיניי תרו ממקום למקום ורגליי אחריהן, מחפשות אחרי שלט שייתן לי מנוחה.

מאחורי סככת האבלים ראיתי דלת פתוחה, מיד הכפלתי את מהירות צעדיי. הספקתי רק להביט מבעד לדלת הפתוחה, מנסה להבין מה רואות עיניי, כשקולה המבורך והמתנשף (שהרי היא רצה אחריי) של אמי, שתחיה, קרא לי וכמו אמא נפלאה שכמותה הצילה אותי ברגע האחרון ממפגש מוקדם מידי עם בִּילוּגִי. בית-כיסא זה לא היה אלא חדר טהרה....

אילו תירוצים מתקבלים על הדעת בעיניכם, שיכול המתרץ לספק כדי לא להגיע ללוויה?

'הייתה תאונה ולכן...?', 'ניתוח לב פתוח?', 'היו פקקים?'

האם רק אותי זה משעשע לשמוע שאנגינה מנעה ממך להשתתף בלוויה? מי בכלל משתמש במילה הזאת בימים אלו? אחרי ההלם הראשוני, מיד חשבתי על זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר", שמסביר לכבוד הרב, שחכם חנוכה לא הגיע לחתונה כי "הוא קיבל אנגינה... התנפחו לו השקדים..."

לפחות בזכות התירוץ הזה צפיתי שוב בסרט. והנה עוד וידוי – אני בוכה גם בסרטי בורקס. ואולי היה זה אריה אליאס, שהלך מאתנו השנה, שבדמותו המשעשעת עם המבטא העירקי הכבד הזכיר לי את דוד שלי, שכבר לא יאמר לי בטלפון היום שישי בערב "אה...לילי שלנו..."

סיפרתי לכם שהפנג שואי התחיל מהמתים בכלל? הסינים הקדמונים בחרו את המיקום במיטבי ביותר עבור קברי האבות, ממנו יוכלו לתמוך בצאצאיהם החיים.

גם על זה חשבתי כשראיתי את שני אחיי אוחזים באלונקה עליה מונחת מכוסה גופת דודי היקר והם ממתינים למעלית שתיקח אותם לקומה רביעית, לפנטהאוז של בית העלמין ירקון. עוד לא הספקתי לעכל שכולנו נעלה במעלית אחת ואמא, שתבורך שוב, אמרה שנעלה ברגל. אתם יודעים מה זה ארבע קומות בבית עלמין? זה בערך כפול בבניין דירות של החיים, אומרים שזה בגלל עומק הקברים...

אז כמעט ושפכנו לאגר אבל הגענו מתנשפות לצד הקבר הטרי ואני חשבתי לי, כי שוב למוחי אין לאות, איזה מערכון היה כותב על זה אתגר קרת לחמישייה הקאמרית והרחקתי במחשבותיי וגם העמדתי תפקידים למי ישחק את מי. חשבתי שיתאים לדב נבון שיגיד שהייתה לו אנגינה ובגלל זה הוא לא בא ללוויה..

שאלתי את עצמי גם מה זה חשוב היכן נקברים? ולמי זה חשוב? ולכמה דורות קדימה זה ימשיך להיות חשוב?

לא הגעתי למסקנות מרחיקות לכת מלבד העובדה שכדאי לדאוג לבית החי שלנו ולקשר עם החיים. אבל כשחשבתי על ביתנו החי, שוב נדדה מחשבתי לשבוע וחצי לפני כן, לשריפה בחיפה, בה נדדנו ממקום למקום ברכב, בלי לדעת במשך שעות ארוכות אם נצליח לצאת משם, כשאני עומדת פעם אחר פעם מול מחסומים ודרכים סופיות מלאות אש ועשן, מנסה לא לחשוב על כל המשפחה והחברים שהבתים שלהם ממוקמים באזורים האלה. בסוף, כמו מאה אחוז האוכלוסייה יצאנו משם ללא פגע פיזי וח"ח רציני לכוחות ההצלה שלנו על כך.

אבל, מה עם הנפש? מה עם הבתים שנשרפו כליל? אי אפשר שלא לחשוב שוב כמה זמני הכל בעולמנו. יכולתי לחשוב ש"אכול ושתה כי מחר נמות" אבל, לא! אני חושבת יותר על 'חיה, חבק ואהוב, ממש עכשיו'.

הלוואי ויכולתי לברך אתכם שלא תדעו עוד צער

אני יכולה רק לברך כמו אותו מאסטר זן שבירך את מי שביקש את ברכתו וכך אמר:

"אתה תמות, בנך ימות ונכדך ימות"

לפני שתתרעמו כמו ההוא על איזו מן ברכה זו?

אענה כמו החכם, שמוות על-פי סדר הלידה הוא ברכה.

שלכם באהבה,

לילי

סטפס, מכונת הכתיבה והגשם הקר בקנטקי

כמה חרדתי ממנו, כל כך לא צפוי, מגיע מתי שרק לא מבקשים, מקפיא את גופי ומכווץ את השריר העוטף את ליבי הקטן. לב של ילדה שרק רצתה להתחפש בפורים ושהאיפור לא ימרח על הפנים עד שתגיע לבית הספר.

תמיד יורד גשם בפורים! אמרה שגדלנו עליה. איכשהו גם הייתה כמו נבואה המגשימה את עצמה שנה אחרי שנה.

לאלו, עגולות ועגולי הגוף מבינכם ואחת קרובה לי במיוחד, שמתלוננת על הצקות בנוגע למשקל העודף, תדעו שגם לרזות ורזים מציקים לא פחות. הרזון היה טבע שני לי, לא שהתאמצתי אליו, הוא פשוט קרה. ושוב החורף ואותן אמרות רדודות של "שימי אבנים בכיסים", "איך תעשי את זה? את הרי רבע עוף..." והדודה של אמא שדוחפת אליי לפנים (ממש!) את המרפסת הענפה שלה ויורה עליי "תאכלי, שיהיה לך כזה..."

כמה פעמים נתקעתם בגשם בלי מטרייה? יש את הרגע הראשון שמנסים להרים את הז'קט מעל הראש, פעולה די מגוחכת תודו, או רצים כדי לברוח מפני הבלתי נמנע, מתבוננים לצדדים ולמעלה כי אולי תרד גם מטרייה מהשמיים יחד עם הטיפות השמנות שזולגות לנו על הפנים.

ואז לפתע, יש את הרגע בו מורידים ידיים לצדדים, אפילו עומדים רגע במקום ו... נכנעים. אני יבשה כבר לא אגיע הביתה. החיוך הקטן הזה שנמתח על השפתיים, קצוות השיער הנוטפות על הבגדים ואז הריצה נמשכת אבל לא כדי לברוח, אלא כדי להתמזג עם הרטיבות הזאת וצחוק גדול פורץ לו, במיוחד כשאנשים מתבוננים בך ספק ברחמים, ספק בדאגה וספק בקנאה, כי את נהנית מהגשם.

קלישאה או לא, ג'ין קלי שר ורוקד סטפס בגשם, פעם אחר פעם, ללא הפסק, מותח את אותו חיוך על שפתיי והרגליים נעות מאליהן. סטפס... אחד מחלומותיי הגדולים. עוד חלום שגנזתי, כילדה שלא העזה לבטא החוצה את הכמוס ביותר. הכי קרוב שהגעתי זה להירשם לחוג סטפס כשבגרתי אבל ברגע האחרון ביטלתי את ההרשמה... את לא יכולה... תמיד הדהדו לי המילים המשתקות הללו.

בקטע הקצר מ"שיר אשיר בגשם" (צירפתי קישורית להנאתכם), אהובתו אומרת לו שישמור על הצוואר שלו מכוסה כי הקור והגשם חזקים מתמיד הלילה. ג'ין קלי עונה לה שמבחינתו השמש זורחת כרגע. הוא שר, רוקד, צוחק ומחייך בגשם ואז מגיע השוטר להזכיר לו את מקומו והוא רק מושך בכתפיו ונותן את המטרייה לעובר אורח.

https://www.youtube.com/watch?v=D1ZYhVpdXbQ

אז מי השוטר שלכם?

מי אומר לכם שאתם לא יכולים?

שמתם לב שתקתוק מכונת הכתיבה נשמע כמו צעדי סטפס? אני כן! אני מאזינה לג'ין קלי, לקולו המאושר ובייחוד לרגלי הקסם שלו שיוצרות מוזיקה כמו תקתוק ידיי על המקלדת. זה לא כמו מכונת הכתיבה (עוד חלום המחכה להגשמה) אך כשהכתיבה קולחת אני יכולה לדמיין את רגליי הרוקעות סטפס בגשם, יוצרות מקצב משלהן, פעם עצוב, פעם מחויך, תלוי מה הסיפור שזולף מאצבעותיי.

הגשם אצלנו מקושר לקור ולריחוק אך אנחנו ממשיכים לנוע, לכיוון מקור החום, כמו אלביס שגם הגשם הקר של קנטקי השוחה בנעליו, לא עוצר אותו מלחפש אחר אהובתו, עיירה אחרי עיירה וכל שהוא רוצה זה להחזיר אותה הביתה.

אלביס, עוד אהבה גדולה, כי איך לא?!

https://www.youtube.com/watch?v=CmbmrE-K9dk

החורף הזה הבטחתי לעצמי שארקוד בגשם לפחות פעם אחת. גשם כזה שייספג בבגדיי, שימלא את נעליי וכשארים את המבט לשמיים הוא יזלוג על פניי ואטעם אותו כשעל שפתיי חיוך גדול.

ואתם? ואתן? מה החלום החורפי שלכם?

אני מברכת אתכם בתעוזה להגשימו ~ כי בלי מים אין חיים!

שלכם באהבה,

לילי

בוז'ולה, הודיה וחזיר נכנסו לפאב

על נובמבר הסתווי וחשיבותו ברחבי הגלובוס

מן חודש סתווי כזה, עיניים יבשות, אלרגיות מלבלבות וחשמל סטטי אופף את האוויר.

רגע לפני שהחורף מרטיב את עלי השלכת וצובע בלבן את רב-גוניתם, אני מנסה לספוג את ההשתנות הזאת ולחבק אליי את חוסר הודאות של מה ילד כל בוקר.

כי בואו ונודה, למרות שאנחנו יודעים בראש שאין דבר בחיים (הדגש על חיים) שיש בו באמת ודאות, הלב שלנו מתאווה אליה. אנחנו רוצים לדעת שגם מחר בבוקר נוכל לשתות את הקפה שלנו בדיוק כמו שאנחנו אוהבים ושגם מחר היקרים לנו יהיו שם בדיוק כפי שהשארנו אותם לפני שעינינו נעצמו לעולם של חלומות. אולי בעצם זו מעין משאלת לב לחיים אלמותיים. אני מאמינה שהסתיו מחדד את תחושת חוסר הודאות בחיינו ואחריה מזדנבת תחושת אין-אונים.

אבל אצלי? סתיו הוא עת שלמדתי לאהוב. הוא מחזיק אותי על הבהונות, לא נותן לי לקחת דבר כמובן מאליו והוא אינו מתפשר בכך. אני מכנה אותו סתיו ההפתעות.

אתמול נכחתי בקורס יין שהועבר על-ידי מי שאחראי לאהבתי הגדולה וגדלה ליין – אנדרי סוידאן (ספיישל ריזרב, חיפה). האהבה הבלתי מעורערת של אנדרי לעולם הזה מידבקת וכמו שהוא אומר 'יין זה לא הטעם – יין זו החוויה'.

אנדרי סיפר על הבוז'ולה נובו, יין צרפתי סגול-ורוד קליל במיוחד שנמכר בכל שנה ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר. אין אפשרות לשמור את הבוז'ולה, הוא זמני וקצר בדיוק כמו הסתיו ואולי זה אך מתאים שיהיה חודש זה חגיגה עבורו.

חג ההודיה (Thanksgiving) האמריקאי, נחגג בדיוק שבוע אחר-כך, ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. הארעיות שמדגיש נובמבר הסתווי מרגישה כמו הזדמנות טובה לברך ולהודות על הקיים וליהנות ממנו כי עוד רגע יתחלף.

אבל אין מה לחשוש מהתחלופה, כמה פעמים גיליתם שבסופו של יום החיים מתחלפים למשהו מעניין ומרתק יותר? ובכלל כמה פחדי שווא באמת התממשו?

ולגבי הרע שכן קרה לנו, חישבו על מה שאמרה הגיבורה בספר שקראתי לאחרונה. היא אומרת שאי אפשר למחוק את הזיכרונות של הרע שקרה כי כשנוציא אותם מהזיכרון, יילקח גם הטוב שקרה יחד איתם.  

זה גורם לי לחשוב שאולי יש אתגרים לעונה הזאת אבל אני כבר מתגעגעת אליה, עוד רגע והיא תתמוסס לי ומי יודע מה אהיה כשאפגוש בה שוב.

דיבורים-דיבורים ועדיין לא התייחסתי למה יש לפנג שואי ולסינים לומר על נובמבר – חודש החזיר. הסינים מאמינים כי מי שנולד בחודש החזיר יזכה לאריכות ימים ואהבה. החזיר טוב לב ולעולם לא יפגע בזולת. האמרה המזוהה עמו היא "ככל שתיתן יותר – תקבל יותר".

מה יפה יותר מכלל זה לאמץ לחיקנו? אולי במקום 'הדרת חזירים' שהיהדות לימדה אותנו, נבחר בחודש נובמבר סתווי זה לבחון את אמונותינו הישנות-המגבילות, אלו שאינן טובות לב כמו החזיר, אלו שאינן אומרות הודיה ואלו שאינן מקבלות את העובדה, שכמו הבוז'ולה, הכל בר חלוף?

חג הודיה שמח לחוגגים

ולמצטרפים לצרפתים זכרו:

אם "בוז'ולים" אז לא נוהגים – העיקר השמחה!

שלכם באהבה,

לילי מילת

מוזמנים גם לדף שלי:

https://www.facebook.com/maylatlili/

העצים האבנים והמוזיקה, פנים לשנת תשע"ז

דבר אל העצים ואל האבנים? בואו נדבר על זה;

אם אבן הייתה רק אבן, לא היינו משלמים הון כדי לבוא ולבכות עליה בבית הקברות.. ועצים? זה הדבר הכי נושם וחי ואם מדברים אליהם הם לגמרי מחזירים אהבה וצל וחיבוק.

אז לא, זו לא פרופגנדה לשלוח אתכם לחבק עצים אבל זו כן תזכורת לחשיבות העצמים בחיינו, בין אם הם דוממים או פורחים.

בבית שלנו יש חצר פנימית ובה נטענו מה שנראה כמו מקל קטן וחסר ייחוד, אבל מישהו ידע להבטיח שהמקל הזה יגדל ויצמח ויפרח ויהיה לעץ שקוראים לו "קסיית האבוב" (אל תרגישו רע אם אין בכם ידע לגבי שמות עצים, אני רק אמרתי שאני רוצה 'כזה', אחר-כך באו ההיכרות והשם). זה לא היה פשוט כיוון שבבניה הקבלן טעה והציב את הפרגולה בדיוק מעל הגומחה של העץ אבל ביצירתיות האיש ניסר ופתח לה פתח יציאה אל האור ולא יאומן, היא כבר גבוהה יותר מהבית ונותנת לנו מטרייה של אהבה.

זה מביא אותי לעוד עניין, של אהבת אי-השלמות. הבית שלנו לא מושלם ויש הרבה טעויות ופשרות שנעשו, כמו בכל מערכת יחסים. זה לא מפריע לנו לאהוב אותו בדיוק כמו שהוא, עם הפשרות והטעויות. לעיתים הפשרות טובות יותר ממה שחשבנו שטוב לנו לראשונה.

אני רוצה לאחל לכם ולכן שבשנה הזו תאחזו רק במה שמעלה אתכם מעלה ונותן לכם כוח להמשיך. לחפצים יש כוח להוריד אותנו מטה אם הם רבים מידי (קדימה – לפנות!) או אם אנחנו לא אוהבים אותם ושומרים כי לא נעים-כי צריך-כי ככה...

תאהבו גם את הבלתי-מושלם שבביתכם ובחייכם, כי שלמות זה משעמםJ

אתם יודעים כמה טוב זה לשבת בבית, להתבונן סביב ורק לחייך כי הבית מלא בכל טוב הדברים שנעימים לנו לעין? אם כן, אז אתם תלמידים טובים! ואם עדיין לא, אז בבקשה תעשו למענכם שביתכם יהיה מקדשכם בין אם הוא חדר קטן בעיר הגדולה ובין אם בית פרטי בפרברים. מלאו אותו בחפצים, פרחים, עציצים, עצים וצלילים שאתם מוקירים.

צלילי המוזיקה גם הם יכולים לרומם ולהשפיל. בחרו את המוזיקה כמו שאתם בוחרים ספר טוב, איש-איש ומה שטוב לו או לה.

אתם, שמכירים אותי יודעים שהנפש שלי עתיקה כמו אלפי שנות הפנג שואי בו אני עוסקת. כך גם הסרטים שאני רואה הם בשחור-לבן ובמוזיקה המנגנת אצלי, האנשים המנגנים ושרים אותה, לרוב נמצאים מתחת לאותן אבנים.

אבל! בשנה שחלפה קיבלתי מתנה חדשה, שאשמח לחלוק עמכם.

בקיבוץ הקטן, הלא-מושלם והאהוב בו אני חיה ויוצרת, יש פאב קטן לא פחות המארח יוצרים ויוצרות. אין דרך טובה מזאת להכיר ולשמוע אומנים חדשים ובמרבית המקרים אני לא מכירה את השמות והשירים שלהם כלל (כי אני לא צופה בטלוויזיה – לא שומעת רדיו – אני לילי ואני מכורה לקינדל! זהו, התוודיתי..), אני מגיעה נקייה להופעות, בלי דעות קדומות ומאזינה.

להופעה הראשונה של אלעד שודלר – כן, גם אני לא הכרתי את השם..- אצלנו בפסח בקיבוץ כמעט ולא הגעתי. מכירים את זה שיש לנו החלטות קטנות בחיים של ימינה ושמאלה ונראה לנו שלא ממש משנה מה נחליט? אז זהו, שההחלטה להגיע ולשמוע הייתה אחת המתנות הטובות שנתתי לעצמי השנה.

אלעד שודלר כותב ומלחין את שיריו ויש לו קול שפורט את מיתרי הלב אחד לאחד.

אני כמעט מקנאה במי מכם שילחצו על הקישורית וישמעו אותו בפעם הראשונה. הדגש הוא על כמעט כיוון שלא הייתי מוותרת על חודשים בהם הנעים היוצר המוכשר הזה את אוזני וליבי.

https://www.youtube.com/watch?v=VOBDiehcb4I

אז אנחנו הולכים וצועדים לקראת שנת תשע"ז,

האם תהיה זו השנה בה תַש כוחה של העֶז?

או שתהיה זו השנה בה לא יהיה כוחנו תַש אלא עַז?

ובנימה "אבשלומית-קורית" זו,

אני מאחלת לכם שנה בה תבחרו רק את הטוב ביותר עבורכם

ושכל טוב העולם הזה יבחר בכם חזרה.

למעוניינים ומעוניינות להיות חלק מחיי הסופרת שבי, מוזמנים להיכנס לדף שלי, לגלול מטה – יש שם הרבה מסיפוריי שפורסמו, כאלה שעדיין לא, תכניות רדיו בהן השתתפתי וגם סיפורי הצלחות ותלאות בדרך אל האור.

https://www.facebook.com/maylatlili/

שנה טובה באהבה,

לילי מילת