זוכרים את בִּילוּגִי?
סיפרתי לכם עליו לפני כשנתיים ואתם מוזמנים להיזכר:
אז עבר זמן ושוב
אנחנו מוצאים את עצמנו בכיוון בית העלמין ירקון, נפרדים מדוד אהוב אחר.
הפעם לא לקחתי צ'אנס
עליי ועל אבא והפעלתי את הווייז. אתם יודעים?
בשנתיים האחרונות למדתי שיש בווייז גם מפה של בית העלמין ירקון. נראה
שמישהו הקשיב לנו אז כשאבדנו בין המצבות...
כמו פולנים טובים –
כי בכל עדה יש פולנים לא? – הגענו שעה לפני הלוויה. אני הכרזתי מיד על הצורך למצוא
בית-כיסא. אמא מיד אמרה שמה פתאום? בית-כיסא בבית העלמין הוא מתכון לאסון... אפילו
לא ידעתי איפה להתחיל כדי לענות על זה ועיניי תרו ממקום למקום ורגליי אחריהן,
מחפשות אחרי שלט שייתן לי מנוחה.
מאחורי סככת האבלים
ראיתי דלת פתוחה, מיד הכפלתי את מהירות צעדיי. הספקתי רק להביט מבעד לדלת הפתוחה,
מנסה להבין מה רואות עיניי, כשקולה המבורך והמתנשף (שהרי היא רצה אחריי) של אמי,
שתחיה, קרא לי וכמו אמא נפלאה שכמותה הצילה אותי ברגע האחרון ממפגש מוקדם מידי עם בִּילוּגִי.
בית-כיסא זה לא היה אלא חדר טהרה....
אילו תירוצים מתקבלים
על הדעת בעיניכם, שיכול המתרץ לספק כדי לא להגיע ללוויה?
'הייתה תאונה
ולכן...?', 'ניתוח לב פתוח?', 'היו פקקים?'
האם רק אותי זה משעשע
לשמוע שאנגינה מנעה ממך להשתתף בלוויה? מי בכלל משתמש במילה הזאת בימים אלו? אחרי
ההלם הראשוני, מיד חשבתי על זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר", שמסביר לכבוד
הרב, שחכם חנוכה לא הגיע לחתונה כי "הוא קיבל אנגינה... התנפחו לו השקדים..."
לפחות בזכות התירוץ
הזה צפיתי שוב בסרט. והנה עוד וידוי – אני בוכה גם בסרטי בורקס. ואולי היה זה אריה
אליאס, שהלך מאתנו השנה, שבדמותו המשעשעת עם המבטא העירקי הכבד הזכיר לי את דוד
שלי, שכבר לא יאמר לי בטלפון היום שישי בערב "אה...לילי שלנו..."
סיפרתי לכם שהפנג
שואי התחיל מהמתים בכלל? הסינים הקדמונים בחרו את המיקום במיטבי ביותר עבור קברי
האבות, ממנו יוכלו לתמוך בצאצאיהם החיים.
גם על זה חשבתי
כשראיתי את שני אחיי אוחזים באלונקה עליה מונחת מכוסה גופת דודי היקר והם ממתינים למעלית
שתיקח אותם לקומה רביעית, לפנטהאוז של בית העלמין ירקון. עוד לא הספקתי לעכל
שכולנו נעלה במעלית אחת ואמא, שתבורך שוב, אמרה שנעלה ברגל. אתם יודעים מה זה ארבע
קומות בבית עלמין? זה בערך כפול בבניין דירות של החיים, אומרים שזה בגלל עומק
הקברים...
אז כמעט ושפכנו לאגר
אבל הגענו מתנשפות לצד הקבר הטרי ואני חשבתי לי, כי שוב למוחי אין לאות, איזה
מערכון היה כותב על זה אתגר קרת לחמישייה הקאמרית והרחקתי במחשבותיי וגם העמדתי
תפקידים למי ישחק את מי. חשבתי שיתאים לדב נבון שיגיד שהייתה לו אנגינה ובגלל זה
הוא לא בא ללוויה..
שאלתי את עצמי גם מה
זה חשוב היכן נקברים? ולמי זה חשוב? ולכמה דורות קדימה זה ימשיך להיות חשוב?
לא הגעתי למסקנות
מרחיקות לכת מלבד העובדה שכדאי לדאוג לבית החי שלנו ולקשר עם החיים. אבל כשחשבתי
על ביתנו החי, שוב נדדה מחשבתי לשבוע וחצי לפני כן, לשריפה בחיפה, בה נדדנו ממקום
למקום ברכב, בלי לדעת במשך שעות ארוכות אם נצליח לצאת משם, כשאני עומדת פעם אחר
פעם מול מחסומים ודרכים סופיות מלאות אש ועשן, מנסה לא לחשוב על כל המשפחה והחברים
שהבתים שלהם ממוקמים באזורים האלה. בסוף, כמו מאה אחוז האוכלוסייה יצאנו משם ללא פגע
פיזי וח"ח רציני לכוחות ההצלה שלנו על כך.
אבל, מה עם הנפש? מה
עם הבתים שנשרפו כליל? אי אפשר שלא לחשוב שוב כמה זמני הכל בעולמנו. יכולתי לחשוב
ש"אכול ושתה כי מחר נמות" אבל, לא! אני חושבת יותר על 'חיה, חבק ואהוב,
ממש עכשיו'.
הלוואי
ויכולתי לברך אתכם שלא תדעו עוד צער
אני
יכולה רק לברך כמו אותו מאסטר זן שבירך את מי שביקש את ברכתו וכך אמר:
"אתה
תמות, בנך ימות ונכדך ימות"
לפני
שתתרעמו כמו ההוא על איזו מן ברכה זו?
אענה כמו
החכם, שמוות על-פי סדר הלידה הוא ברכה.
שלכם
באהבה,
לילי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך! אני דואגת לענות לכל התגובות המגיעות אליי. במידה ולא עניתי, בדוק אם אכן התקבלה תגובתך באתר. תודה ויום נפלא:)