כמה חרדתי ממנו, כל
כך לא צפוי, מגיע מתי שרק לא מבקשים, מקפיא את גופי ומכווץ את השריר העוטף את ליבי
הקטן. לב של ילדה שרק רצתה להתחפש בפורים ושהאיפור לא ימרח על הפנים עד שתגיע לבית
הספר.
תמיד יורד גשם
בפורים! אמרה שגדלנו עליה. איכשהו גם הייתה כמו נבואה המגשימה את עצמה שנה אחרי
שנה.
לאלו, עגולות ועגולי
הגוף מבינכם ואחת קרובה לי במיוחד, שמתלוננת על הצקות בנוגע למשקל העודף, תדעו שגם
לרזות ורזים מציקים לא פחות. הרזון היה טבע שני לי, לא שהתאמצתי אליו, הוא פשוט
קרה. ושוב החורף ואותן אמרות רדודות של "שימי אבנים בכיסים", "איך
תעשי את זה? את הרי רבע עוף..." והדודה של אמא שדוחפת אליי לפנים (ממש!) את
המרפסת הענפה שלה ויורה עליי "תאכלי, שיהיה לך כזה..."
כמה פעמים נתקעתם
בגשם בלי מטרייה? יש את הרגע הראשון שמנסים להרים את הז'קט מעל הראש, פעולה די
מגוחכת תודו, או רצים כדי לברוח מפני הבלתי נמנע, מתבוננים לצדדים ולמעלה כי אולי
תרד גם מטרייה מהשמיים יחד עם הטיפות השמנות שזולגות לנו על הפנים.
ואז לפתע, יש את הרגע
בו מורידים ידיים לצדדים, אפילו עומדים רגע במקום ו... נכנעים. אני יבשה כבר לא
אגיע הביתה. החיוך הקטן הזה שנמתח על השפתיים, קצוות השיער הנוטפות על הבגדים ואז
הריצה נמשכת אבל לא כדי לברוח, אלא כדי להתמזג עם הרטיבות הזאת וצחוק גדול פורץ
לו, במיוחד כשאנשים מתבוננים בך ספק ברחמים, ספק בדאגה וספק בקנאה, כי את נהנית
מהגשם.
קלישאה או לא, ג'ין קלי
שר ורוקד סטפס בגשם, פעם אחר פעם, ללא הפסק, מותח את אותו חיוך על שפתיי והרגליים
נעות מאליהן. סטפס... אחד מחלומותיי הגדולים. עוד חלום שגנזתי, כילדה שלא העזה
לבטא החוצה את הכמוס ביותר. הכי קרוב שהגעתי זה להירשם לחוג סטפס כשבגרתי אבל ברגע
האחרון ביטלתי את ההרשמה... את לא יכולה... תמיד הדהדו לי המילים המשתקות הללו.
בקטע הקצר מ"שיר
אשיר בגשם" (צירפתי קישורית להנאתכם), אהובתו אומרת לו שישמור על הצוואר שלו
מכוסה כי הקור והגשם חזקים מתמיד הלילה. ג'ין קלי עונה לה שמבחינתו השמש זורחת
כרגע. הוא שר, רוקד, צוחק ומחייך בגשם ואז מגיע השוטר להזכיר לו את מקומו והוא רק
מושך בכתפיו ונותן את המטרייה לעובר אורח.
אז מי השוטר שלכם?
מי אומר לכם שאתם לא
יכולים?
שמתם לב שתקתוק מכונת
הכתיבה נשמע כמו צעדי סטפס? אני כן! אני מאזינה לג'ין קלי, לקולו המאושר ובייחוד
לרגלי הקסם שלו שיוצרות מוזיקה כמו תקתוק ידיי על המקלדת. זה לא כמו מכונת הכתיבה
(עוד חלום המחכה להגשמה) אך כשהכתיבה קולחת אני יכולה לדמיין את רגליי הרוקעות
סטפס בגשם, יוצרות מקצב משלהן, פעם עצוב, פעם מחויך, תלוי מה הסיפור שזולף
מאצבעותיי.
הגשם אצלנו מקושר
לקור ולריחוק אך אנחנו ממשיכים לנוע, לכיוון מקור החום, כמו אלביס שגם הגשם הקר של
קנטקי השוחה בנעליו, לא עוצר אותו מלחפש אחר אהובתו, עיירה אחרי עיירה וכל שהוא
רוצה זה להחזיר אותה הביתה.
אלביס, עוד אהבה
גדולה, כי איך לא?!
החורף הזה הבטחתי לעצמי
שארקוד בגשם לפחות פעם אחת. גשם כזה שייספג בבגדיי, שימלא את נעליי וכשארים את
המבט לשמיים הוא יזלוג על פניי ואטעם אותו כשעל שפתיי חיוך גדול.
ואתם?
ואתן? מה החלום החורפי שלכם?
אני
מברכת אתכם בתעוזה להגשימו ~ כי בלי מים אין חיים!
שלכם
באהבה,
לילי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך! אני דואגת לענות לכל התגובות המגיעות אליי. במידה ולא עניתי, בדוק אם אכן התקבלה תגובתך באתר. תודה ויום נפלא:)