דברים שרואים מעבר לקשת

                                                                                                                       

לכל גוון הדנ"א הייחודי לו, היופי הפרטי שלו, היכולת שלו לצבוע את חיינו ברגש המתעורר למראהו. אך כאשר הוא פוגש בגוונים אחרים, הוא מתעצם. יחד יש להם כוח שאין שני לו.

יין החורפית, הקרירה והלילית פוגשת ביאנג השמשי, החמים והמואר ורק מפגש ייחודי זה, בין שניים השונים כל-כך אחד מהשנייה, יוצר את הקשת השמימית.

גם הציניקן לא יעמוד מבלי לפחות להציץ בקשת המפתיעה אותנו בביקורה. אם הוא יודה, אז יאמר שאף חיוך קטן ריחף על שפתיו כשהשתרך לו בפקק בכביש החוף הרטוב בשעת אחר-צהרים אחת בחודש דצמבר.

בחודש הקריר הזה, הלבבות מתחממים באור נרות החנוכה ובתאורת עצי האשוח והשנה במיוחד נפגשים התאריך העברי עם זה הלועזי, רב-תרבותיות ברוכה.

כך אני רואה את חיי, מורכבים רבדים-רבדים מהאנשים הנוגעים בדרכי ואני בדרכם ומהתרבויות שלמדתי להכיר ולאהוב ומאלו שעוד אלמד. לכל אחד יש את ה"גיק" שלו, את מה שמניע ומפעיל אותו. אצלי זה תמיד היה גשרים בין תרבותיים, גם אם לא ידעתי לקרוא להם בשם הזה.

אני מתבוננת אחורה אל הילדה שהייתי ורואה את הרצון העז ללמוד שפות שונות, את ההיקסמות מהסרטים הזרים, שהביאו הביתה לזמן קצר ניחוחות מארצות אחרות, בכל פעם ארץ אחרת, שפה שונה. אהבתי לבקר בבתים של חברים ולראות איך כל בית מתנהל אחרת. לפעמים זה היה שוק תרבותי של ממשJ

המשותף לכלל החוויות היה הרצון למצוא גשר משותף בין השונות, לאמץ אליי את מה שנראה לי טוב ונכון ושלא יריבו, שלא יכעסו אחד על השני. הרצון הזה כמובן התפוצץ לי בפרצוף רבות, אך לפחות היו לי גם כמה הצלחות קטנות בדרך ואני בוחרת לשים אותן בתרמיל חיי ולזכור אותן, כי הן באו לאחר מאמץ.

מעבר לקשת יש אהבה גדולה, אינסופית, אהבה שאינה תלויה בדבר.

מעבר לקשת כאשר אתה נופל, כואב ומאבד, יש מי שיחבק אותך.

מעבר לקשת אתה יכול לצבוע חופשי בצבע הייחודי לך וכולם יודו לך על כך ולא ישפטו.

מעבר לקשת יאהבו אותך בדיוק כפי שאתה.

כפי ששרה אודרי הפבורן אהובתי, "כולנו רצים לכיוון הקשת המחכה אחרי העיקול שבדרך" (ראו לינק)

חגים מוארים שיהיו לנו

ואל תוותרו על עצמכם ולעצמכם ~ עד שתגיעו מעבר לקשת

שלכם באהבה,

לילי

אנגינה בבית העלמין ירקון

זוכרים את בִּילוּגִי? סיפרתי לכם עליו לפני כשנתיים ואתם מוזמנים להיזכר:

http://lilimaylat.blogspot.co.il/2016/01/2015.html

אז עבר זמן ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו בכיוון בית העלמין ירקון, נפרדים מדוד אהוב אחר.

הפעם לא לקחתי צ'אנס עליי ועל אבא והפעלתי את הווייז. אתם יודעים? בשנתיים האחרונות למדתי שיש בווייז גם מפה של בית העלמין ירקון. נראה שמישהו הקשיב לנו אז כשאבדנו בין המצבות...

כמו פולנים טובים – כי בכל עדה יש פולנים לא? – הגענו שעה לפני הלוויה. אני הכרזתי מיד על הצורך למצוא בית-כיסא. אמא מיד אמרה שמה פתאום? בית-כיסא בבית העלמין הוא מתכון לאסון... אפילו לא ידעתי איפה להתחיל כדי לענות על זה ועיניי תרו ממקום למקום ורגליי אחריהן, מחפשות אחרי שלט שייתן לי מנוחה.

מאחורי סככת האבלים ראיתי דלת פתוחה, מיד הכפלתי את מהירות צעדיי. הספקתי רק להביט מבעד לדלת הפתוחה, מנסה להבין מה רואות עיניי, כשקולה המבורך והמתנשף (שהרי היא רצה אחריי) של אמי, שתחיה, קרא לי וכמו אמא נפלאה שכמותה הצילה אותי ברגע האחרון ממפגש מוקדם מידי עם בִּילוּגִי. בית-כיסא זה לא היה אלא חדר טהרה....

אילו תירוצים מתקבלים על הדעת בעיניכם, שיכול המתרץ לספק כדי לא להגיע ללוויה?

'הייתה תאונה ולכן...?', 'ניתוח לב פתוח?', 'היו פקקים?'

האם רק אותי זה משעשע לשמוע שאנגינה מנעה ממך להשתתף בלוויה? מי בכלל משתמש במילה הזאת בימים אלו? אחרי ההלם הראשוני, מיד חשבתי על זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר", שמסביר לכבוד הרב, שחכם חנוכה לא הגיע לחתונה כי "הוא קיבל אנגינה... התנפחו לו השקדים..."

לפחות בזכות התירוץ הזה צפיתי שוב בסרט. והנה עוד וידוי – אני בוכה גם בסרטי בורקס. ואולי היה זה אריה אליאס, שהלך מאתנו השנה, שבדמותו המשעשעת עם המבטא העירקי הכבד הזכיר לי את דוד שלי, שכבר לא יאמר לי בטלפון היום שישי בערב "אה...לילי שלנו..."

סיפרתי לכם שהפנג שואי התחיל מהמתים בכלל? הסינים הקדמונים בחרו את המיקום במיטבי ביותר עבור קברי האבות, ממנו יוכלו לתמוך בצאצאיהם החיים.

גם על זה חשבתי כשראיתי את שני אחיי אוחזים באלונקה עליה מונחת מכוסה גופת דודי היקר והם ממתינים למעלית שתיקח אותם לקומה רביעית, לפנטהאוז של בית העלמין ירקון. עוד לא הספקתי לעכל שכולנו נעלה במעלית אחת ואמא, שתבורך שוב, אמרה שנעלה ברגל. אתם יודעים מה זה ארבע קומות בבית עלמין? זה בערך כפול בבניין דירות של החיים, אומרים שזה בגלל עומק הקברים...

אז כמעט ושפכנו לאגר אבל הגענו מתנשפות לצד הקבר הטרי ואני חשבתי לי, כי שוב למוחי אין לאות, איזה מערכון היה כותב על זה אתגר קרת לחמישייה הקאמרית והרחקתי במחשבותיי וגם העמדתי תפקידים למי ישחק את מי. חשבתי שיתאים לדב נבון שיגיד שהייתה לו אנגינה ובגלל זה הוא לא בא ללוויה..

שאלתי את עצמי גם מה זה חשוב היכן נקברים? ולמי זה חשוב? ולכמה דורות קדימה זה ימשיך להיות חשוב?

לא הגעתי למסקנות מרחיקות לכת מלבד העובדה שכדאי לדאוג לבית החי שלנו ולקשר עם החיים. אבל כשחשבתי על ביתנו החי, שוב נדדה מחשבתי לשבוע וחצי לפני כן, לשריפה בחיפה, בה נדדנו ממקום למקום ברכב, בלי לדעת במשך שעות ארוכות אם נצליח לצאת משם, כשאני עומדת פעם אחר פעם מול מחסומים ודרכים סופיות מלאות אש ועשן, מנסה לא לחשוב על כל המשפחה והחברים שהבתים שלהם ממוקמים באזורים האלה. בסוף, כמו מאה אחוז האוכלוסייה יצאנו משם ללא פגע פיזי וח"ח רציני לכוחות ההצלה שלנו על כך.

אבל, מה עם הנפש? מה עם הבתים שנשרפו כליל? אי אפשר שלא לחשוב שוב כמה זמני הכל בעולמנו. יכולתי לחשוב ש"אכול ושתה כי מחר נמות" אבל, לא! אני חושבת יותר על 'חיה, חבק ואהוב, ממש עכשיו'.

הלוואי ויכולתי לברך אתכם שלא תדעו עוד צער

אני יכולה רק לברך כמו אותו מאסטר זן שבירך את מי שביקש את ברכתו וכך אמר:

"אתה תמות, בנך ימות ונכדך ימות"

לפני שתתרעמו כמו ההוא על איזו מן ברכה זו?

אענה כמו החכם, שמוות על-פי סדר הלידה הוא ברכה.

שלכם באהבה,

לילי

סטפס, מכונת הכתיבה והגשם הקר בקנטקי

כמה חרדתי ממנו, כל כך לא צפוי, מגיע מתי שרק לא מבקשים, מקפיא את גופי ומכווץ את השריר העוטף את ליבי הקטן. לב של ילדה שרק רצתה להתחפש בפורים ושהאיפור לא ימרח על הפנים עד שתגיע לבית הספר.

תמיד יורד גשם בפורים! אמרה שגדלנו עליה. איכשהו גם הייתה כמו נבואה המגשימה את עצמה שנה אחרי שנה.

לאלו, עגולות ועגולי הגוף מבינכם ואחת קרובה לי במיוחד, שמתלוננת על הצקות בנוגע למשקל העודף, תדעו שגם לרזות ורזים מציקים לא פחות. הרזון היה טבע שני לי, לא שהתאמצתי אליו, הוא פשוט קרה. ושוב החורף ואותן אמרות רדודות של "שימי אבנים בכיסים", "איך תעשי את זה? את הרי רבע עוף..." והדודה של אמא שדוחפת אליי לפנים (ממש!) את המרפסת הענפה שלה ויורה עליי "תאכלי, שיהיה לך כזה..."

כמה פעמים נתקעתם בגשם בלי מטרייה? יש את הרגע הראשון שמנסים להרים את הז'קט מעל הראש, פעולה די מגוחכת תודו, או רצים כדי לברוח מפני הבלתי נמנע, מתבוננים לצדדים ולמעלה כי אולי תרד גם מטרייה מהשמיים יחד עם הטיפות השמנות שזולגות לנו על הפנים.

ואז לפתע, יש את הרגע בו מורידים ידיים לצדדים, אפילו עומדים רגע במקום ו... נכנעים. אני יבשה כבר לא אגיע הביתה. החיוך הקטן הזה שנמתח על השפתיים, קצוות השיער הנוטפות על הבגדים ואז הריצה נמשכת אבל לא כדי לברוח, אלא כדי להתמזג עם הרטיבות הזאת וצחוק גדול פורץ לו, במיוחד כשאנשים מתבוננים בך ספק ברחמים, ספק בדאגה וספק בקנאה, כי את נהנית מהגשם.

קלישאה או לא, ג'ין קלי שר ורוקד סטפס בגשם, פעם אחר פעם, ללא הפסק, מותח את אותו חיוך על שפתיי והרגליים נעות מאליהן. סטפס... אחד מחלומותיי הגדולים. עוד חלום שגנזתי, כילדה שלא העזה לבטא החוצה את הכמוס ביותר. הכי קרוב שהגעתי זה להירשם לחוג סטפס כשבגרתי אבל ברגע האחרון ביטלתי את ההרשמה... את לא יכולה... תמיד הדהדו לי המילים המשתקות הללו.

בקטע הקצר מ"שיר אשיר בגשם" (צירפתי קישורית להנאתכם), אהובתו אומרת לו שישמור על הצוואר שלו מכוסה כי הקור והגשם חזקים מתמיד הלילה. ג'ין קלי עונה לה שמבחינתו השמש זורחת כרגע. הוא שר, רוקד, צוחק ומחייך בגשם ואז מגיע השוטר להזכיר לו את מקומו והוא רק מושך בכתפיו ונותן את המטרייה לעובר אורח.

https://www.youtube.com/watch?v=D1ZYhVpdXbQ

אז מי השוטר שלכם?

מי אומר לכם שאתם לא יכולים?

שמתם לב שתקתוק מכונת הכתיבה נשמע כמו צעדי סטפס? אני כן! אני מאזינה לג'ין קלי, לקולו המאושר ובייחוד לרגלי הקסם שלו שיוצרות מוזיקה כמו תקתוק ידיי על המקלדת. זה לא כמו מכונת הכתיבה (עוד חלום המחכה להגשמה) אך כשהכתיבה קולחת אני יכולה לדמיין את רגליי הרוקעות סטפס בגשם, יוצרות מקצב משלהן, פעם עצוב, פעם מחויך, תלוי מה הסיפור שזולף מאצבעותיי.

הגשם אצלנו מקושר לקור ולריחוק אך אנחנו ממשיכים לנוע, לכיוון מקור החום, כמו אלביס שגם הגשם הקר של קנטקי השוחה בנעליו, לא עוצר אותו מלחפש אחר אהובתו, עיירה אחרי עיירה וכל שהוא רוצה זה להחזיר אותה הביתה.

אלביס, עוד אהבה גדולה, כי איך לא?!

https://www.youtube.com/watch?v=CmbmrE-K9dk

החורף הזה הבטחתי לעצמי שארקוד בגשם לפחות פעם אחת. גשם כזה שייספג בבגדיי, שימלא את נעליי וכשארים את המבט לשמיים הוא יזלוג על פניי ואטעם אותו כשעל שפתיי חיוך גדול.

ואתם? ואתן? מה החלום החורפי שלכם?

אני מברכת אתכם בתעוזה להגשימו ~ כי בלי מים אין חיים!

שלכם באהבה,

לילי

בוז'ולה, הודיה וחזיר נכנסו לפאב

על נובמבר הסתווי וחשיבותו ברחבי הגלובוס

מן חודש סתווי כזה, עיניים יבשות, אלרגיות מלבלבות וחשמל סטטי אופף את האוויר.

רגע לפני שהחורף מרטיב את עלי השלכת וצובע בלבן את רב-גוניתם, אני מנסה לספוג את ההשתנות הזאת ולחבק אליי את חוסר הודאות של מה ילד כל בוקר.

כי בואו ונודה, למרות שאנחנו יודעים בראש שאין דבר בחיים (הדגש על חיים) שיש בו באמת ודאות, הלב שלנו מתאווה אליה. אנחנו רוצים לדעת שגם מחר בבוקר נוכל לשתות את הקפה שלנו בדיוק כמו שאנחנו אוהבים ושגם מחר היקרים לנו יהיו שם בדיוק כפי שהשארנו אותם לפני שעינינו נעצמו לעולם של חלומות. אולי בעצם זו מעין משאלת לב לחיים אלמותיים. אני מאמינה שהסתיו מחדד את תחושת חוסר הודאות בחיינו ואחריה מזדנבת תחושת אין-אונים.

אבל אצלי? סתיו הוא עת שלמדתי לאהוב. הוא מחזיק אותי על הבהונות, לא נותן לי לקחת דבר כמובן מאליו והוא אינו מתפשר בכך. אני מכנה אותו סתיו ההפתעות.

אתמול נכחתי בקורס יין שהועבר על-ידי מי שאחראי לאהבתי הגדולה וגדלה ליין – אנדרי סוידאן (ספיישל ריזרב, חיפה). האהבה הבלתי מעורערת של אנדרי לעולם הזה מידבקת וכמו שהוא אומר 'יין זה לא הטעם – יין זו החוויה'.

אנדרי סיפר על הבוז'ולה נובו, יין צרפתי סגול-ורוד קליל במיוחד שנמכר בכל שנה ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר. אין אפשרות לשמור את הבוז'ולה, הוא זמני וקצר בדיוק כמו הסתיו ואולי זה אך מתאים שיהיה חודש זה חגיגה עבורו.

חג ההודיה (Thanksgiving) האמריקאי, נחגג בדיוק שבוע אחר-כך, ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. הארעיות שמדגיש נובמבר הסתווי מרגישה כמו הזדמנות טובה לברך ולהודות על הקיים וליהנות ממנו כי עוד רגע יתחלף.

אבל אין מה לחשוש מהתחלופה, כמה פעמים גיליתם שבסופו של יום החיים מתחלפים למשהו מעניין ומרתק יותר? ובכלל כמה פחדי שווא באמת התממשו?

ולגבי הרע שכן קרה לנו, חישבו על מה שאמרה הגיבורה בספר שקראתי לאחרונה. היא אומרת שאי אפשר למחוק את הזיכרונות של הרע שקרה כי כשנוציא אותם מהזיכרון, יילקח גם הטוב שקרה יחד איתם.  

זה גורם לי לחשוב שאולי יש אתגרים לעונה הזאת אבל אני כבר מתגעגעת אליה, עוד רגע והיא תתמוסס לי ומי יודע מה אהיה כשאפגוש בה שוב.

דיבורים-דיבורים ועדיין לא התייחסתי למה יש לפנג שואי ולסינים לומר על נובמבר – חודש החזיר. הסינים מאמינים כי מי שנולד בחודש החזיר יזכה לאריכות ימים ואהבה. החזיר טוב לב ולעולם לא יפגע בזולת. האמרה המזוהה עמו היא "ככל שתיתן יותר – תקבל יותר".

מה יפה יותר מכלל זה לאמץ לחיקנו? אולי במקום 'הדרת חזירים' שהיהדות לימדה אותנו, נבחר בחודש נובמבר סתווי זה לבחון את אמונותינו הישנות-המגבילות, אלו שאינן טובות לב כמו החזיר, אלו שאינן אומרות הודיה ואלו שאינן מקבלות את העובדה, שכמו הבוז'ולה, הכל בר חלוף?

חג הודיה שמח לחוגגים

ולמצטרפים לצרפתים זכרו:

אם "בוז'ולים" אז לא נוהגים – העיקר השמחה!

שלכם באהבה,

לילי מילת

מוזמנים גם לדף שלי:

https://www.facebook.com/maylatlili/

העצים האבנים והמוזיקה, פנים לשנת תשע"ז

דבר אל העצים ואל האבנים? בואו נדבר על זה;

אם אבן הייתה רק אבן, לא היינו משלמים הון כדי לבוא ולבכות עליה בבית הקברות.. ועצים? זה הדבר הכי נושם וחי ואם מדברים אליהם הם לגמרי מחזירים אהבה וצל וחיבוק.

אז לא, זו לא פרופגנדה לשלוח אתכם לחבק עצים אבל זו כן תזכורת לחשיבות העצמים בחיינו, בין אם הם דוממים או פורחים.

בבית שלנו יש חצר פנימית ובה נטענו מה שנראה כמו מקל קטן וחסר ייחוד, אבל מישהו ידע להבטיח שהמקל הזה יגדל ויצמח ויפרח ויהיה לעץ שקוראים לו "קסיית האבוב" (אל תרגישו רע אם אין בכם ידע לגבי שמות עצים, אני רק אמרתי שאני רוצה 'כזה', אחר-כך באו ההיכרות והשם). זה לא היה פשוט כיוון שבבניה הקבלן טעה והציב את הפרגולה בדיוק מעל הגומחה של העץ אבל ביצירתיות האיש ניסר ופתח לה פתח יציאה אל האור ולא יאומן, היא כבר גבוהה יותר מהבית ונותנת לנו מטרייה של אהבה.

זה מביא אותי לעוד עניין, של אהבת אי-השלמות. הבית שלנו לא מושלם ויש הרבה טעויות ופשרות שנעשו, כמו בכל מערכת יחסים. זה לא מפריע לנו לאהוב אותו בדיוק כמו שהוא, עם הפשרות והטעויות. לעיתים הפשרות טובות יותר ממה שחשבנו שטוב לנו לראשונה.

אני רוצה לאחל לכם ולכן שבשנה הזו תאחזו רק במה שמעלה אתכם מעלה ונותן לכם כוח להמשיך. לחפצים יש כוח להוריד אותנו מטה אם הם רבים מידי (קדימה – לפנות!) או אם אנחנו לא אוהבים אותם ושומרים כי לא נעים-כי צריך-כי ככה...

תאהבו גם את הבלתי-מושלם שבביתכם ובחייכם, כי שלמות זה משעמםJ

אתם יודעים כמה טוב זה לשבת בבית, להתבונן סביב ורק לחייך כי הבית מלא בכל טוב הדברים שנעימים לנו לעין? אם כן, אז אתם תלמידים טובים! ואם עדיין לא, אז בבקשה תעשו למענכם שביתכם יהיה מקדשכם בין אם הוא חדר קטן בעיר הגדולה ובין אם בית פרטי בפרברים. מלאו אותו בחפצים, פרחים, עציצים, עצים וצלילים שאתם מוקירים.

צלילי המוזיקה גם הם יכולים לרומם ולהשפיל. בחרו את המוזיקה כמו שאתם בוחרים ספר טוב, איש-איש ומה שטוב לו או לה.

אתם, שמכירים אותי יודעים שהנפש שלי עתיקה כמו אלפי שנות הפנג שואי בו אני עוסקת. כך גם הסרטים שאני רואה הם בשחור-לבן ובמוזיקה המנגנת אצלי, האנשים המנגנים ושרים אותה, לרוב נמצאים מתחת לאותן אבנים.

אבל! בשנה שחלפה קיבלתי מתנה חדשה, שאשמח לחלוק עמכם.

בקיבוץ הקטן, הלא-מושלם והאהוב בו אני חיה ויוצרת, יש פאב קטן לא פחות המארח יוצרים ויוצרות. אין דרך טובה מזאת להכיר ולשמוע אומנים חדשים ובמרבית המקרים אני לא מכירה את השמות והשירים שלהם כלל (כי אני לא צופה בטלוויזיה – לא שומעת רדיו – אני לילי ואני מכורה לקינדל! זהו, התוודיתי..), אני מגיעה נקייה להופעות, בלי דעות קדומות ומאזינה.

להופעה הראשונה של אלעד שודלר – כן, גם אני לא הכרתי את השם..- אצלנו בפסח בקיבוץ כמעט ולא הגעתי. מכירים את זה שיש לנו החלטות קטנות בחיים של ימינה ושמאלה ונראה לנו שלא ממש משנה מה נחליט? אז זהו, שההחלטה להגיע ולשמוע הייתה אחת המתנות הטובות שנתתי לעצמי השנה.

אלעד שודלר כותב ומלחין את שיריו ויש לו קול שפורט את מיתרי הלב אחד לאחד.

אני כמעט מקנאה במי מכם שילחצו על הקישורית וישמעו אותו בפעם הראשונה. הדגש הוא על כמעט כיוון שלא הייתי מוותרת על חודשים בהם הנעים היוצר המוכשר הזה את אוזני וליבי.

https://www.youtube.com/watch?v=VOBDiehcb4I

אז אנחנו הולכים וצועדים לקראת שנת תשע"ז,

האם תהיה זו השנה בה תַש כוחה של העֶז?

או שתהיה זו השנה בה לא יהיה כוחנו תַש אלא עַז?

ובנימה "אבשלומית-קורית" זו,

אני מאחלת לכם שנה בה תבחרו רק את הטוב ביותר עבורכם

ושכל טוב העולם הזה יבחר בכם חזרה.

למעוניינים ומעוניינות להיות חלק מחיי הסופרת שבי, מוזמנים להיכנס לדף שלי, לגלול מטה – יש שם הרבה מסיפוריי שפורסמו, כאלה שעדיין לא, תכניות רדיו בהן השתתפתי וגם סיפורי הצלחות ותלאות בדרך אל האור.

https://www.facebook.com/maylatlili/

שנה טובה באהבה,

לילי מילת

להיסחף / מקום ראשון תחרות כתב "סיפורי חלום"

להיסחף / לילי מילת

(מתוך: "סיפורי חלום", אנתולוגיה של סיפורים קצרים, הוצאת כתב, 2016)

רגע אחד היינו כולנו יחד – המשפחה הקרובה, החברים – כאילו כולם החליטו לבוא היום לים. ואז התחלנו להיסחף. אני זוכרת ידיים מתנופפות באוויר, מבטים מודאגים וזעקה אחת אדירה, שנשמעה אחידה. כל הזעקות הקטנטנות האישיות הפכו לאחת, כמו הגל הזה.

            הוא החזיק אותי חזק. הבעיטות שבעטתי לכל עבר לא הועילו, זרועותיי תפוסות בזרועותיו, החסונות ועדינות גם יחד, הזרועות הללו של האיש הזה, האיש שלי. לרגע נדמתי, נותנת לעצמי להיסחף, מבחינה בחמימות המפתיעה, הממכרת-משכרת הבוקעת ממנו. כל כך נעים. יכולתי באותו רגע לשכוח שאנחנו עדיין נסחפים ולא לכיוון החוף. בשקט שלו, הוא הסביר לי שאנשים נלחמים בזרם, מכלים את כוחותיהם, במקום פשוט לתת לו לסחוף אותך... "פשוט ! " נזעקתי, נזכרת מחדש היכן אני, מתחילה שוב במלחמה הזו של הגפיים במים, מדמיינת את אמי מנופפת בידיה אליי בדאגה. ואני בועטת חזק וקר לי ברגליים וחם לי מהכיוון של האיש שלי. 'איך הוא חם כל-כך ?' השתוממתי בירכתי מוחי.

            ושוב הוא מסביר לי, בסבלנות אין קץ, שהאחרים נלחמים, שאנחנו לא חלק מהמלחמה הזאת, שאנחנו יכולים אחרת. ואני מקשיבה, תוהה על מה בעצם אנחנו מדברים כאן. "איך ? איך אחרת ?" אני תובעת, עוד רגע טובעת. "זו אמא שלי שם !" אני מנסה לנופף מולו באחת מזרועותיי, אך הוא אוחז בה בתקיפות עדינה מאין כמוה. אני מסתובבת להביט בו, מוצאת את הפנים המסותתות שלו, מוצאת שם אהבה. "אני לא משחרר", הסביר לי בשקט עדין, מנוגד כל כך לאחיזה האיתנה שלו. אני מרפה שוב את התנגדותי והחמימות המפתיעה עוטפת אותי. תמיד אומרים שבלב ים המים קפואים, אז איך כל כך נעים כאן, איתו ביחד?

            אני כבר לא יודעת מה הוא ממלמל באוזניי, רק שזה מרגיע, שזה נעים, שברגעים שאני מפסיקה להילחם זה אפילו נפלא. הסצנה של ליאונרדו די-קפריו ב'טיטאניק', מגן בגופו על אהובתו במים הקרחוניים רק כדי למצוא את מותו, מחרידה את מנוחתי הרגעית. לא ! לא האיש שלי ! והוא צוחק לי בעדינות, עיניו, כחולות ועמוקות כצבע לב ים, אוהבות. "בואי, היסחפי עמי, אני לא הולך לשום מקום", הוא מבטיח לי.

            ואני חושבת על כל השנים שלנו יחד. הוא מרחף ואני חצויה, הכי רחוק שהגעתי זה רגל אחת על האדמה. תמיד יש סיבה הגיונית למה לא, תמיד עין אחת בקשר עם האחרים. כך נועדנו להיות, בהשוואה חברתית, לא? כמה הוא חיכה לי, האיש שלי, אוכל בשקט מהפירורים שאני מוכנה להעניק. נהנה. מסתפק.

            הבטתי שוב בעיניו היפות, הכחולות-עמוקות, צוללת לתוכן. החום הבלתי מוסבר הזה בתוך כל הקור המקיף אותנו. זה חייב להיות נכון. 'אני באה', אמרו עיניי. אני מתמסרת לנועם החמים, נותנת לו להקיף אותי, להזדחל בעונג לכל איבריי, עד לקצות הבהונות. ובפעם הראשונה בחיי, אני שלמה, מלאה, עטופה ואחת עם האחד.

***

פקחתי את עיניי.

הכרה.

היום הוא יום השנה. שנים עשר חודשים, ארבע עונות שחונות מאז התדפקו על דלתי אלה ממדור נפגעים. למה לקרוא לזה מדור נפגעים ? הרי הם מתים, מתים, מתים ! או שאולי אנחנו הנפגעים ? האלמנה שאני ? אני לא נפגעתי, צבא יקר, אני מתה בעצמי. מתה המתהלכת בין החיים. נתתי לזה ארבע מחזורי טבע. כמו בגד שאני זורקת אם לא לבשתי ארבע עונות, כך אני זורקת גם את המתה-חיה הזאת. שלוש מאות שישים וחמישה לילות, אותו חלום מריר-מתוק. הגוף שלי כואב אליך איש יקר שלי, עורי צורב, משתוקק לנגיעה, עורג לחום שיביא מזור לנשמתי הקפואה. הלילה כבר לא אחלום את החלום הזה. לא עוד.

            חשבתי על רב-סרן פלג, ראש מדור נפגעים. אני זוכת את העיניים האפורות שלו עם הדוק הכחלחל, כצבע הים ביום אפרורי, מתרחבות בהפתעה, אולי מעט הערכה. אולי דמיינתי, כיון שעיניו, שלא יכולתי להתיק את מבטי מהן, כשפתחתי את הדלת באותו ערב מזויע, שבשלן שניות כה ארוכות לא ראיתי את המדים האפורים המתחבאים תחתן, המדים המבשרים שלא אכבס עוד מדים, אלו של שגיא שלי, שלא אגהץ עוד בניחוח לבנדר עדין, שימהל בריח אבק וזיעת אהובי, עיניו נמהלו בכאב. כראש מדור נפגעים, הוא כבר מזמן לא בתפקיד ה"מבשר", אבל הסתבר שהוא מתגורר ברחוב המקביל. לאור העובדה ששגיא היה אחד מחמישה-עשר לוחמים שנהרגו באותו לילה, ידיהם היו עמוסות בביקורי בית מהסוג הנלוז הזה והוא לקח על עצמו את המשימה. משימה שהוא עתיד להצטער עליה בשעות הקרובות, חשבתי בלבי, אבל ניערתי מיד את המחשבה הטורדנית. ברגע הזה, אני לא יכולה לחשוב על מישהו אחר זולתי.

            נאנחתי. קמה בלאות למטבח, מדליקה את מכונת הקפה, שתתחמם לה בינתיים. שמה פעמיי לחדר האמבטיה. מנהג יום ביומו, כאילו יהיה היום יום רגיל, כאילו יהיה לי שוב אי פעם יום רגיל. לקחתי את הזמן באמבטיה, ממלאת לי מכל טוב מי הכנרת וטיפות שמן אקליפטוס. צנחתי בכבדות פנימה, עוצמת את עיניי, מתמסרת, מנסה לשאוב נחמה מהמים החמימים, אך הנחמה ממאנת לדפוק על דלת לבי, המכווץ בכאב שאינו מרפה מזה שנה. עשרים וארבע-שבע, לא בערות, לא בשינה, לא באביב ולא בשקיעה.

            באותו ערב בו דפק על דלתי רב-סרן פלג, מלווה בקצינת המדור, צפיתי בפרקים של החמישייה הקאמרית, ששגיא כל כך אהב. עברו כבר שבועיים מאז יצא למילואים וכמו תמיד, כשהוא שם, אין כמעט קשר בינינו. התגעגעתי אליו אז התרפקתי על כמה טיפות צחוק. כשהייתה דפיקה על הדלת, חשבתי שהוא חזר אלי. בטח שידפוק, הוא יודע שבהעדרו אני תמיד נועלת ומשאירה את המפתח בדלת, פחדים קמאיים כאלה, שהוא למד לכבד. למרות שיכול היה להיכנס בדלת האחורית, הוא תמיד נתן לי את העונג של לקבל אותו הביתה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה, כאילו לא חלפו עשר שנים מאז שאנחנו יחד.

***

אני זוכרת את עיניו האפורות של רב-סרן פלג, את ההבנה שלי כשהבטתי במדיו ובקצינה שעמו ואת בת-הצחוק שנועדה לאהובי וקפאה על פניי כתצלום בזמן. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהייתי חבוקה בזרועות חסונות, ספונה בריח לא מוכר, מרימה את עיניי לפגוש באפור הסוער הזה, מבינה שזה אמיתי, שלא אראה עוד את שגיא שלי.

"גברת אלון" הוא החל בקול יציב ובוטח, כמי שמורגל היטב. הרמתי את עצמי מזרועותיו ואת ידי כדי לעצור אותו, לבל יאמר לי את המשפט הזה.

"אם תסלחו לי", גייסתי את הקול הקטן שלי, "אני רוצה להיות לבד עכשיו".

הוא פתח את פיו בניסיון לומר עוד משהו, אבל מיד השתקתי אותו.

"בבקשה", רק את זה אמרתי, לא יותר.

"יש עוד מישהו מבני המשפחה שצריך לפנות אליו ?" שאלה הקצינה.

"לא", עניתי בקהות, "זה רק שנינו". חשבתי איך בשנים האחרונות איבדתי את אבי ואחרי שנה את אמי. עכשיו גם את שגיא.

"אנחנו נחזור מחר בבוקר, גברת אלון", אמרה לי הקצינה, מתפרצת לדברים שלא הספיק לומר רב-סרן פלג. הוא הסס, כאילו החליפו תפקידים והיא הממונה. עמדתי בשקט, חיכיתי שילכו כבר.

            הדלת נסגרה בשקט מאחוריהם ואני בהיתי בה, נטועה במקום. קולו של מנשה נוי במערכון על ערב השירה הקריא ברצינות תהומית: "פי כוס אם-אמק... פי כוס אם-אמק-ערס..." גל צחוק עלה מקרביי ופרץ החוצה במחוק היסטרי. לא יכולתי להפסיק לצחוק. נפלתי על הרצפה, ידיי תופסות בבטן, שהחלה לכאוב מרוב צחוק. גרוני החל פתאום לכאוב גם הוא, האוויר לא הצליח להגיע ליעדו. רציתי לבכות, רציתי שירדו כבר הדמעות הללו וישחררו את הכאב. אבל הן לא הגיעו. אני לא זוכרת את הדלת נפתחת שוב. אני לא זוכרת הרבה חוץ מהידיים שלי, המכות ללא רחם על הגוף הזה, על המדים האפורים הארורים שלו, על החיבוק הזה שלא התנגד וקיבל את עוצמת הפגיעה עד שנפלה עליי החשיכה המבורכת. התעוררתי במיטתי, כוס מים ושני אקמולים לצד המיטה הבטיחו לי שזה לא היה חלום, שאני עדיין באותו סיוט.

***

מה שנשאר לי מהלוויה זה זיכרון ההשפלה מאלוהים, שתמיד האמנתי בו, גם אם לא בדרכים המקובלות. התחננתי בפניו, בלבי ועל שפתותיי, "קח אותי איתו..." כשהורידו את הארון לגומחה, שנחפרה בזווית מושלמת, כרעתי על ברכיי והייתי בטוחה שהוא ייקח אותי. "קח אותי איתו", שפתיי מלמלו תפילתי ללא קול, אבל ידעתי שהוא שומע. שומע ומתעלם. כרעתי כך המומה עד שזרועות, שהחלו להיות מוכרות מדי, משכו אותי מעלה, מעמידות אותי על רגליי. "גברת אלון", שוב הקול הזה. הרמתי אליו את עיניי היבשות, עיני האפור-ים נעוצות בי במבט יציב, "את לא לבד, אנחנו ניפגש כשתסתיים השבעה ו..." המשך דבריו נבלע בדמי הרועש באוזניי, זועם ורותח על תפילה שלא נענתה.

            במהלך ימי השבעה הסתגרתי בחדרי, שומעת שברי שיחה מהחברים שעוד נותרו בחיים מהפלוגה. זה היה כאילו השכרתי להם את האזור הציבורי בבית כדי שיוכלו לדבר, לבכות ולהתנחם על שגיא שלי... שלי. החיים בחודש הראשון הפכו לריטואל של חלום-יקיצה-אמבט-קפה-בית קברות. מידי יום ביומו, התייצבתי בקבר של שגיא. בית העלמין רחוק מרחק צעידה של חצי שעה. בפעם הראשונה, רציתי פשוט לוודא. סופסוף היינו לבד, בלי קהל אוהד ומטריד. שוב ניסיתי את תפילתי הקבועה לאלוהים, שוב השיב את נפשי ריקם. לאחר גילוי המצבה, הפסקתי ללכת לבית העלמין. ידעתי שמשם כבר לא יגיע האיחוד שלנו. נעתי את חיי בחוסר מנוחה, מנסה להטביע את עצמי בים של עבודה במשך היום ובים התיכון במשך הלילה.

            שלושה חודשים אחרי, הגיע השישה במאי, יום הולדתו שך שגיא שלי, של אהובי. מצוידת באספרסו האהוב עליו, צעדתי לקבר. החלטתי לתת לעניין ניסיון נוסף. אחרי הכל, זה המקום האחרון בו היינו יחד. יושבת על הקבר ישיבה מזרחית, מזגתי את הקפה לכוסות האספרסו שקניתי לו בניו-יורק, שרק מהן היה מוכן לשתות. "גברת אלון", הקפיץ אותי קולו העמוק של רב-סרן פלג והכוס שבידי הכתימה את השיש הלבן בקפה. "אני כל-כך מצטער", הוא נחפז, אוחז בידי כדי לבדוק שאין כוויה, שולף בקבוק מים וחושף את הקבר במלוא לובנו המחליא. "ממ... מה אתה עושה כאן ?" שאלתי, מנסה לייצב את ידיי הרועדות, ממבוכה אולי. "אני שוב מתנצל, אי... אה... אייר, הבהלתי אותך... פשוט הייתי בדרך החוצה כשראיתי אותך וחשבתי לשאול מה שלומך".

            מאז התאלמנתי, אני מוצאת את העיניים האפורות-סערה האלה בכל פינת רחוב, או כך לפחות נדמה לי. אמנם אנו גרים ברחובות מקבילים, אך מעולם לא פגשתי את רב-סרן פלג לפני מותו של שגיא ועכשיו, אני רואה אותו רץ, יושב בבית קפה, אפילו בקולנוע באותה שורה. "מה מביא אותך לכאן היום?" שאלתי לבסוף, "עוד לקוחות למדור 'נפגעים' ?" לא יכולתי להסוות את הלעג בקולי למילה המתועבת הזאת. אם שם לב, אלכס פלג בחר להתעלם. במקום זאת, ענה לי, "היום יום ההולדת של אשתי, היא קבורה כאן בחלקה המקבילה". כנראה שהחוורתי מדי כי הוא הושיט יד לייצב אותי ושאל אם הכל בסדר. "ככ..כן", עניתי חלושות, "זה פשוט ש... היום יום ההולדת של שגיא", פלטת בשקט.

            הסכמתי להצעתו לשתות קפה בחברתו ושם שוחחנו באריכות. מצאתי שנעים לשוחח איתו. הוא שיתף אותי באובדן הפרטי שלו. אשתו, יעל, הייתה נווטת שנהרגה בתאונת אימונים בצרפת, חמש שנים בדיוק לפני ששגיא שלי מצא את מותו. נדהמתי לגלות ששגיא ויעל חלקו את אותו תאריך לידה ואותו תאריך תפוגה, חמש שנים מפרידות ביניהם בגיל ובמוות. לראות את אלכס פלג ממשיך בחייו ומוצא את ייעודו בסיוע לאחרים כמותו, היה אמור להוות נחמה עבורי, אך אני רק ראיתי את הכחול העמוק שבים ורציתי לטבוע בתוכו בכל בוקר מחדש, כשהקצתי מאותו חלום ארור.

***

נשמתי עמוקות ויצאתי מהאמבטיה ומהמים שהספיקו כבר להתקרר. התעטפתי בחלוק המשי האפור-פנינה, שקניתי לי בניסיון להביא קצת רוך לגופי הנוקשה מחוסר מגע אוהב. הכנתי לי קפה, טוחנת את הפולים, מנסה להתנחם בארומה הקולומביאנית שממלאת את המטבח, אך ממאנת למלא את ריאותיי. בשנה הזאת, האוויר לא מגיע עד הסוף והנשימה שלי שטוחה וצורבת. הצצתי בשעון וראיתי שנותרה עוד שעה לאזכרה של שגיא. לגמתי את הלגימה האחרונה מההפוך שרק השאיר בי היום את טעמו המר. הגיע הזמן להתחיל במופע, חשבתי לעצמי במרירות נחושה.

            הכנתי הכל בערב הקודם. השריתי את החלוק הלבן בג'ל ההדלקה מתוצרת גרמניה, חשבתי שזה סימבולי משהו. הדיסק עם השיר האהוב עלינו כבר במערכת. הנחתי את הכוס בכיור, לא טורחת לשטוף אותה. ניגשתי למערכת ולחצתי על כפתור ההפעלה. המנגינה הקסומה עוטפת אותי וקולו של סטינג ממלא את החלל שבלבי. "I burn for you", הוא שר ואני נמסה איתו, הדמעות שלא הציצו אף לרגע מנחם אחד בשנה האחרונה מצאו את דרכן אל פניי, אל גופי. הורדתי את חלוק הרחצה, צועדת אל הגיגית שבה החלוק הלבן שלי, התכריך שלי. אני אצטרף אליך, שגיא שלי, גם אם אין אלוהים שייקח אותי אליך, אני אמצא את דרכי בעצמי. ליבי פועם בציפייה, המוסיקה מחרישה את אוזניי ורעשי הרקע של השנה הארורה הזאת נמסים, ריח הנפט אל החופש באפי, בתוכי, בנשמתי. כמו פרפר אל האש, התקדמתי כבתוך חלום, מרימה את התכריך הלבן מהתבשיל הדליק. ומצאתי את עצמי באוויר, מונפת אל הספה, גוף מוצק מונע ממני יכולת לזוז, בקושי לנשום יכולתי.

            פקחתי את עיניי בבהלה, מוצאת אותן באפור הסוער ביותר שראיתי מימיי. "אלכס..." שפתיי סימנו את שמו ללא קול והוא רק הביט בי, בשקט שעליו התנפצו אותם גלים מוטרפים בעיניו שאיימו לקחת אותי למצולות. קולו של סטינג גווע ונשימותינו שמיאנו להירגע הדהדו בבית. אחרי מה שנדמה כנצח, נעשיתי מודעת לגופי העירום ולכובד משקלו של אלכס פלג עליי. "מה אתה עושה כאן ?" שאלתי בשקט מפתיע. אלכס הסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי או שהוא יצא מדעתו. "חשבתי ללוות אותך לבית העלמין היום", הוא פלט לבסוף. זעתי תחתיו באי נוחות, מודעת יותר ויותר לקשיות שריריו, לבטנו הקשיחה שנצמדת לבטני הרכה, לזקפה שלו שנלחצת דרך מכנסי הג'ינס, מטריפה את ערוותי. נרעדתי. אני בטח יוצאת מדעתי, חשבתי לעצמי וצחוק מוטרף נפלט מפי. מביא עמו גל בלתי נשלט שהושתק רק כשאלכס חסם את פי בשלו. הוא נישק אותי בתקיפות כזאת, מפסק את פי בתובענות, שפתיי מתחילות להתמלא בחום שהובער בנו. בירכתי מוחי עברה המחשבה שאולי בכל זאת הודלקה האש, רק שהתבערה הזאת מרחיקה אותי משגיא שלי, מרחיקה אותי מהמוות אליו ייחלתי רק לפני רגע. והנה גם המחשבה הזאת חלפה ופי נפתח מעצמו, מחזיר תשוקה בתשוקה, גופי מנסה להיבלע בגופו של אלכס. ידו ליטפה את פניי, את צווארי, חופנת את שדיי, אצבעו ללא רחם מעסה את פטמתי. "אייר... הו, אייר", הוא גלגל את שמי על לשונו, בלחישה שגרמה לגופי להתעורר לחיים שנלקחו ממנו באותו לילה ארור ולהיסחף לחמימות המגע הסוער.

            ואז הוא עצר, מרים את גופו מעליי, גופי הבוער נרעד מהאוויר הקר שזרם בינינו פתאום. הוא כיסה את גופי העירום בחלוק האמבטיה שלי, עוזר לי להתיישב. הוא נראה אבוד, העביר יד מוטרדת בשערו. ישבנו כך שנינו, מסדירים כל אחד את נשימתו. לא דיברנו על מה שהיה, לא היה צורך במילים. קמתי, התלבשתי ויצאנו יחד לבית העלמין. אחרי האזכרה של שגיא, כולם עזבו את הקבר ואני נותרתי לידו. נשכבתי לאורך הקבר, חיבקתי את שגיא שלי, בכיתי ונפרדתי ממנו. מבינה בפעם הראשונה באמת שדרכינו נפרדו. כשנעמדתי לבסוף, מוכנה לעזוב, ראיתי את אלכס בחלקה המקבילה. נזכרתי שהיום הוא גם יום השנה של יעל. הלכתי לכיוונו, נעמדת לידו בדממה. מביטה במצבה של יעל, מנסה לדמיין איך היא הייתה ומה היא חושבת על שנינו שם, עומדים ומתבוננים בה בשתיקה. אלכס שילב את ידו בידי והמשכנו משם, צועדים יד ביד את הדרך.

***

ישבתי על החוף, מביטה בים.

יום בהיר היום, אך אין שמש. המים אפורים.

אני מוצאת בהם נחמה.

עוד מעט ויסערו עליי ואמצא בהם תשוקה.

אני נעמדת, משילה את שמלתי וצועדת לכיוונם,

עוד רגע אכנס ואטבול בתוכם ואמצא בהם אהבה.

~~~סוף~~~

משיוצא פורים – מרבין באקונומיקה

משיוצא פורים – מרבין באקונומיקה

על טיהור המרחב בפנג שואי

כמו ארכיאולוג המקלף קליפותיו של היקום עד חשיפת המקורות; או כמו אנה-או, המטופלת הראשונה של פרויד, שבכל פעם בה חשף פרויד עוד רובד בנשמתה - קראה לכך "ניקוי ארובות", כך בגדול ביתנו נחשף, רובד אחרי רובד, בניקיון האביב.

פנג שואי, רוח ומים, הינו דרך התבוננות ודרך חיים בה מנסים למקסם את מערכת היחסים בינינו לבין ביתנו לבין היקום, בשאיפה שמשולש האהבים הזה יהיה המיטבי לטובת כל הצדדים.

טיהור מרחב הינו ענף בפנג שואי בו עוסקים בזיכוך וקידוש של המרחב (בין אם מדובר בבתים, בעסקים או במרחב הפתוח). אכן, ביתנו הוא מקדשנו וככל שנשכיל לטפחו באהבה כך הוא יירתם לתמוך בחיינו.

כל פינה בבית מייצגת על פי הפנג שואי רובד מסוים בחיינו. אם מניחים על תכנית הבית את מפת הפנג שואי, שנקראת בגואה, כמו שמונת כיווני השמים, יש בכל מבנה שמונה אזורים שכל אחד מהם קשור לתחום חיים אחר. שמונת תחומי החיים הם: קריירה; זוגיות ואהבה; בריאות; שפע; תמיכת שמיים; שמחה, ילדים ויצירתיות; מוניטין והצלחה; התפתחות אישית.

גם אם אין לכם יועץ פנג שואי פרטי ואינכם יודעים בדיוק מה מייצג מה, עדיין תיהנו מהתוצרים של "החפירה הארכיאולוגית" בביתכם. אולי להיפך, במסע שכזה תחכינה לכם הפתעות נעימות. התייחסו לכך כאל גילוי אוצרות. כל פינה אותה תמרקו תחזיר לכם אהבה על פי האזור עליו היא "אחראית".

אולי זה מרגיש לכם קצת איך במילים מתובלות, אני בעצם אומרת לכם לנקות את הבית לפסח. אבל, אני אומרת הרבה יותר מזה. אני מנסה להראות ולהדגים מה חשיבותם ועוצמתם של חפצים בחיינו, כמה כוח הם יכולים לתת ובאותה מידה כמה כוח הם יכולים לקחת. אם אתם מוקפים באי-סדרים או בחפצים שאתם לא אוהבים, בכל פעם שתחלפו לידם האנרגיה שלכם תצנח. לא חבל?

בחרו את חפציכם בקפידה כפי שאתם בוחרים את חבריכם ובאלו שבאמתחתכם טפלו בהם. כדי שמערכת יחסיכם עם חבריכם תשגשג לאורך שנים, אתם צריכים להשקיע בה ולהוכיח את עצמכם כראויים בדיוק כפי שהם צריכים לעשות זאת בחזרה. באותו אופן, מערכת היחסים שלכם עם הדומם צריכה טיפוח והשקעה.

לפני שאפשר להתקדם, בטרם לובשים את שמלת הנשף ונועלים את נעלי הזכוכית, כדאי לטבול באמבט, לקדש את הגוף ואז לקשטו. אמנם לסינדרלה הייתה דרך קיצור עם השרביט של הפיה הטובה, אך אנחנו יכולים לבחור להיות הפיה הטובה של עצמנו.

על הרבה דברים אין לנו שליטה בחיים אלו, אך בתחום טיהור המרחב אנחנו יכולים לשלוט ובגדול.

רוחות האביב מנשבות אנרגיה של עשייה, תפסו לכם את אחד הגלים ותנו לעצמכם את ביתכם מתנה.

שלכם,

לילי מילת