לב פועם לכל בית

הדברים שניתן לעשות היום עם ליבו של בן-אנוש מפתיעים אותי בכל פעם מחדש.

כמה פעמים בעשורים האחרונים אנשים שאני מכירה עברו צנתור או ניתוח מעקפים כאילו זה עניין של מה בכך.

למשך הזמן בו תופרים את הלב הוא אינו פועם. 

התהליך מדהים ומופלא ומבורך ובעיקר... מפחיד. 

צריך אמון רב מצד החולה במערכת, ברופאים ובתמיכת שמיים על מנת שיסכים לתהליך שכזה.

והנה, הוא מסכים וסיכויי ההחלמה גבוהים.

בסיכומו של דבר, לוקחים את הדבר הזה שפועם בקרבנו ונותן לנו חיים, 

פותחים חסימות, מנקים, תופרים ומחזירים בו פעימה.

אני מאמינה,

שלכל בית יש לב.

אני מאמינה,

שלכל אחד ואחת מגיע לו ולה בית שהלב בו פועם.

בעבודה שלי, עם אנלוגיה לרפואה המערבית המבורכת, אני מוצאת יחד עם הדיירים את ליבו של הבית.

אחר כך נבדוק האם הוא פועם?

אם הוא פועם נבדוק אם הוא פועם בעוצמה הרצויה?

אם אינו במיטבו, נבדוק האם הדרכים אליו חסומות? האם יש סתימות שצריך לפתוח?

מה צריך להיות כדי שהבית שלכם יפעם בעוצמה וימלא את החדרים באהבה?

אני מאמינה,

שבית פרטי, דירת סטודיו, חדרון במרתף או מחצלת על גג הבית המשותף בבגדד, 

יש להם את היכולת להיות לאדם כבית. לתת לו את המקום העוטף בו הוא יכול להיות הוא עצמו, 

מבלי שישפטו אותו, פשוט להיות.

שנה אזרחית חדשה בפתח.

יש לכם 31 יום להתכונן. לבדוק את עצמכם היכן הייתם ב-2017 ולאן אתם הולכים ב-2018

מה עשיתם לטובת שמירה על בריאותו של לבכם, הממשי, הביתי והעסקי?

מה אתם מתכוננים לעשות לטובת הלב?

האם לא כדאי להתחיל היום?

ברכות לשנה מבורכת, שנה בה לבנו יתרחב ויהיה בו מקום להכיל את הטוב 

ולפזר על אלו שזקוקים לו יותר מכל

באהבה,

לילי מילת

מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלי ולקבל המלצות לשדרוג סביבתכם וגם לקרוא לעיתים מסיפוריי ומעלליי-:)

לילי מילת - Lili Maylat

בתמונה: לב הבית שלנו כשעברנו להתגורר בו. היום גדל כאן עץ הגבוה יותר מהבית.

אז מה עכשיו?

אם רק אסיים לכתוב את הפרק הזה... אם רק אהיה אחרי האירוע ההוא... אם רק אראה את המצ'ו פיצ'ו... אם רק אעבור את המבחן... אם רק יהיה לי ילד... אם רק אתאהב... אם רק אגיע למידה 36 במכנסיים... אם רק אעוף עם כדור פורח בשמיים...

אז? אז מה עכשיו?

כמה פעמים אני אומרת לעצמי, 'אם' ולפעמים זה בא יחד עם 'אם ורק אם', כמו איזו לולאה בשפת תכנות.

העניין הוא שאני לא באמת יודעת מה יהיה כאשר אגשים מטרות קטנות או גדולות וזה לא שבעצם כאן יסתיים אותו העניין.

נועדנו להמשיך הלאה, להתקדם. התחנה הסופית תחכה לנו.

אני מקווה שאתם רושמים לעצמכם מטרות אבל האם אתם רושמים מה יקרה כשתגיעו לאותם יעדים? האם אתם נותנים את הדעת ל'מה עכשיו?'

טוני רובינס (ממליצה למי שלא מכיר לפתוח יוטיוב ולשמוע אותו קצת) אמר ובצדק, לדעתי, שהישג מרשים מחזיק אותנו למעלה לכמה זמן? שבוע? חודש? מקסימום שלושה חודשים? מה קורה אחריו? אנחנו ממשיכים, מתקדמים. עצירה במקום אינה אפשרות מספקת. זה לא בדנא שלנו. 

אני יכולה להעיד מניסיוני, הגעתי כמה פעמים לפסגות עליהן חלמתי, גם בתחום האישי וגם בעבודה. אתם יודעים מה קורה אחרי הערב הבאמת מרגש של קבלת פרס ראשון? אחרי ההתרגשויות והתחושה של ריחוף על ענן, שאכן קיימת ואכן חשובה, שלא יהיה ספק שהפסגות אכן חשובות. 

אולם, למחרת אני מתעוררת בבוקר והעולם כמנהגו נוהג, מקסימום מתבשמים בעוד כמה ברכות וזהו. 

אז מה עכשיו?

סיימתי לכתוב את הנובלה שלי. באמת הישג נפלא מבחינתי שלא באמת ידעתי אם אצליח לממש. 

אז מה עכשיו?

חוזרת לספר ועושה אותו עוד יותר טוב ממה שהוא. צריך לעשות את עבודת העריכה המייגעת, זה לא מן הנמנע. כל הסופרים, ללא יוצא מן הכלל, ספרם עובר עריכה. אז אפשר להתייחס לכך כמייגע, כי לעיתים זה אכן כך ואפשר, כמו שאמר לי אחד מחבריי, גם הוא סופר, ליהנות מכך ומהידיעה שכל תיקון וכל שינוי יעשו את הספר שלי לעוד יותר טוב. אני במצב טוב ואני רוצה להגיע לטוב מאוד. 

זה נכון לכל עניין. בימים בהם התאוויתי להיות אמא, זה לא היה "זבנג וגמרנו". למרות מה שנראה מסביב, זה לא כזה פשוט בהכרח להצליח בשמירה על הדנא. אצלנו זה לקח זמן ותוך כדי אותו זמן, לא באמת ידעתי אם אכן אזכה להיות אמא. חודשים אחרי חודשים של אכזבה. כל מה שחשבתי זה "לו רק..."

ילד זו דוגמה נפלאה ל"אז מה עכשיו?"

מה עושים איתו או איתה? איך אני מצליחה להיות אמא טובה דיה?

פשוט מאוד; אני עובדת. אני עובדת על זה יום ביומו, לפעמים דקה אחרי דקה. אני עובדת כי אני יודעת שאמא זו עבודה חשובה. זה לא מקצוע שניתן להשליך לאשפה ולחפש מקצוע אחר כי קצנו בו.

האם אני מוותרת? לעולם לא. הבנות שלי חשובות לי ולעולם לא אוותר על הזכות להיות אמא טובה דיה עבורן.

האם אני נכשלת? כמובן, הרבה פעמים. אולם, אני לעולם לא מוותרת.

אז מה עכשיו?

לעולם אל תוותרו על השגת החלומות שלכם. אם יש לכם משאת נפש, קטנה או גדולה, אל תוותרו. 

אל תחששו מעבודה קשה, הישגים שבאים אחרי מאמץ מתוקים יותר, ממלאים יותר.

אחרי שתגיעו ליעד, זכרו את שכתב בחוכמה ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, 

"החיים פניהם קדימה ולא אחור והם לא יתרפקו על התמול"

שלכם באהבה,

לילי מילת

בתמונה: עם אמי, לאחר קבלת פרס ראשון על סיפורי הקצר "בין ערבית לשחרית"

הכח לצלוח והאומץ לסגת ~ פנים לשנת תשע"ח

לא צריך להיות נביא כדי להכיר ביחסי האמביוולנטי למים בכלל ולים בפרט. צריך רק לקרוא כמה מסיפוריי.

יש לי אהבה אינסופית ובלתי מתפשרת לים על הכחול, האפור, השקט והסוער שבו. לעולם לא הייתי גרה מבחירה במקום שאין בקרבתו מקור מים. ייתכן וזה מה שגידלה אצלי חיפה, עיר הולדתי שמכל מקום בה מבצבץ הכחול הקסום הזה.

לראות את הים, לשחות בו, להפליג עליו, אלו דברים חיוניים עבורי. הים מרפא אותי. עם זאת, באותה מידה הים הוא מקור פחד ולעיתים אף אימה.

כך אני מתנהלת מולו מאז ימי הזיכרון הראשון שלי, לא בגלל שקרה לי אישית משהו נורא עם הים. לעיתים מרגיש שנולדתי עם הפחד הגדול הזה.

במהלך חיי, למדתי לשחות, אפילו למדתי ללמד שחייה, עבדתי כמצילה ואף צללתי לעומקים כשתיירנו בגלובוס.

אף אחד מאלה לא קרה בקלילות. עבדתי קשה כשהפחד משתק ואתו גם האמונה המקטינה שהייתה לי ביכולותיי להצליח. בצלילה הראשונה חוויתי התקף פאניקה אך המדריך הנכון, בזמן הנכון הצליח להחזיר אותי למים ולגרום לי להתאהב במצולות.

אחת ממטרותיי, שהפכה עם חלוף עשרים וחמש שנה לחלום בלתי מושג, הייתה לצלוח את הכנרת. המטרה הפכה למשהו שמנקר בירכתיים ונושף על העורף, במידה המדויקת של להציק.

השנה החלטתי ללכת על זה, הצהרתי על כך בפומבי והתחלתי באימונים.

במהלך שלושת החודשים מאז אותה הצהרה קרו בעולמי דברים נהדרים במקביל לאחרים, כאלה שסוחטים את הנפש.

במקביל לקחתי על עצמי אתגרים, בעיקר בעבודת הכתיבה שלי, בהם הפתעתי את עצמי כשעמדתי בכל אחד ואחד מהם, אם זה סיום כתיבת הנובלה שלי שייעדתי לאמצע הקיץ וסיימתי שבוע קודם או סיפורים קצרים שתכננתי לכתוב ולהגיש והגשתי את כולם.

תחושת ההצלחה מעודדת ללא קשר למה בפועל תהיינה תוצאות המסע של הסיפורים.

אולי תחושה זו נתנה לי לבסוף את הכח לסגת;

צליחת הכנרת תתרחש בשבת הקרובה ואני לא אהיה שם.

למרות העובדה שלחזור בי מהתחייבות לא גורמת לי תחושת אושר או הקלה, עדיין אני שלמה עם ההחלטה בכל ליבי והלב הוא מה שחשוב לי.

כשאני מקשיבה לו, כשאני נאמנה לו, זה נכון לי ולא אכפת לי כמה קלישאתי זה נשמע.

יש לי אומץ לסגת כשנכון לעשות את זה בדיוק כפי שיש לי את האומץ לא להעמיד פנים לנוכח עוולות המתרחשות לנגד עיניי, גם אם זה אחת נגד מאה, כמו שאומרים.

ההבנה הפרטית שלי, שבחרתי לחלוק עמכם, יותר מהצלחה באתגר, האומץ לסגת ממנו והאינטגריטי שלי עם עצמי, נותנים לי תנופה קדימה וכך אני מתחילה את השנה.

גם קלע שדורך קשתו, מושך אחורה כדי להגיע רחוק.

בשנה זו אאחל לכם מכל ליבי, שתהיה לכם היכולת לצלוח את אתגרי החיים כמו חבריי שיצלחו השנה את הכנרת ובעיקר, כשצריך, שיהיה לכם האומץ לסגת ולהישאר נאמנים לעצמכם.

שלכם באהבה,

                    לילי מילת

בתמונה: ים כפי שצריך להיות. 2012.

על שיר הבכי, סיום וים

יום שישי האחרון, 21.7.17, השעה 18:24.

אני יודעת כי הסתכלתי בשעון. רגע לפני הקלדתי את המילה האחרונה, 'לבדנו'. 

אום כלתום באזניות החלה את המקטע האחרון בקונצרט "אינת עומרי";

"החזירו אותי עיניך לימים עברו,

לימדו אותי להתחרט על העבר וכאביו

מה שראיתי לפני שראו אותך עיניי 

היו חיים אבודים, חיים שאינם חיי..."

וזהו.

הסכר, שלא ידעתי שהיה שם, נפתח, ובכיתי. בכי כואב. 

זה לא היה בכי של שמחה אלא הרגיש יותר כמו בכי של אובדן.

דקות ארוכות נתתי לעצמי להיות שם וחשבתי, 'זה מה שמרגישים כשנפרדים מסיפור בן ארבע שנים?'

עמדתי ביעד. 

הספר שלי מוכן לנסות את מזלו מחוץ לגבולות המחשב, שבוע לפני אוגוסט 2017, הזמן בו יש חלון הזדמנויות לנסות ולהוציאו לאור בדרך שרציתי.

כעת הוא מחוץ לידיי ואין לי שליטה על מה יהיה.

התעוררתי למחרת בבוקר והגיבורים שלי לא היו שם להכתיב את שגרת יומי. מוזר.

במקומם עלה בי זכרון של יואב קוטנר מציג את שירו החדש של ניק קייב, "שיר הבכי". 

אני זוכרת בברור את התוכנית הזו כאילו שודרה היום.

בתקופה בה יצא השיר היו מתרגמים כל דבר לעברית, היום אולי היה מסתפק קוטנר בשם באנגלית בלבד. 

עולמנו השתנה, נעשה בין-לאומי יותר ולדעתי זה טוב ומקרב לבבות.

הלכתי לישון עם הידיעה העצובה כי אמיר פרישר גוטמן נלחם על חייו לאחר טביעה בים.

הים הזה שלי, שאני כל כך אוהבת וגם כל כך חוששת ממנו.

מי שקורא את סיפוריי הקצרים יודע שיש בהם הרבה נגיעות בים ואתגריו.

גם בנובלה הזו שסיימתי ביום שישי, הים נוכח, ספציפית הים בעתלית בו טבע אמיר..

ומילות שיר הבכי מהדהדות;

"לך בני, רד אל המים וראה את הנשים בוכות שם..."

"go son, go down to the water

and see the women weeping there..."

אני מתפללת לשלומו של אמיר ושבמהרה ישוב אל החוף ויכתוב עליו שיר אופטימי.

בינתיים, "זה שיר הבכי, שיר בו בוכים, אבל אני לא אבכה עוד הרבה"

אנשים יקרים ואהובים, עם ולמרות הבכי, כי הוא מלמד אותנו חיים, 

תהנו מהקיץ וגם מהים ומטקות על החוף ~ שמרו על עצמכם

שלכם באהבה,

לילי מילת

"I can fly–my friends, show must go on"

*"אני יכולה לעוף – חבריי, ההצגה חייבת להמשיך" (Queen)

עד לפני מספר ימים התרקם בי פוסט עמוס כל טוב החודש האחרון, חודש הספר. 

זה הרי מזמן לא רק שבוע הספר.

רציתי באמת לשתף אתכם ולסכם את החודש המאתגר אך הפורה והטוב שהיה לי. 

חודש הספר בכל שנה נותן לי כנפיים, ממש כמו בפרסומת של רד בול. רק אצלי זה קפה;)

אבל מי מכם שהולך איתי דרך יודע שאותנטיות ויושרה הן שם המשחק עבורי. כך שלמרות הדברים הטובים שקרו החודש, קשה לי לכתוב ולצהול כשחלקים ממני אינם שמחים.

כילד, אתה רואה את כל העולם סביבך ואתה במרכז, הדברים קורים לך לטוב ולרע, רק אתה קיים בעולמך.

זה לא ככה כשגדלים. החיים שלך כ"גדול" מתנהלים במקבילים, לפעמים יש קשר ביניהם ולפעמים לא. יש אותי הסופרת, יש אותי האימא, החברה, האישה, היועצת, המרצה, הבת, הדודה ואין סוף לרשימה.

אם נשברתי בעולם אחד, הצלחתי בעולם אחר, הכל ממשיך להתקיים. במקביל.

אני יכולה להיות אמא גאה, סופרת מצליחה, בת מעריכה ובאותה שעה ונשימה חברה שבורה.

לא המצאתי דבר. אני מאמינה שכל אחד מאתנו חווה שברים בחייו לצד הצלחות

והכל כפי שאמרתי קורה במקביל.

אולם לעיתים, עמודי תווך בחייך נכרתים וזה הרבה מכדי להכיל והאימה משתלטת, כי דברים שהכרתי ונשאתי עיניי אליהם לא יחזרו להיות כשהיו ואנשים שאתה אוהב בכל לב סובלים ואין דבר שאתה יכול לעשות. אין אונים.

זה זמן טוב לצטט מהשיר של Queen שפתחתי אתו את הפוסט:

"Inside my heart is breaking

My makeup maybe flaking

But my smile still stays on"

(ליבי נשבר בתוכי, האיפור שלי אולי מתפורר אבל החיוך שלי נשאר)

כי ההצגה חייבת להמשיך.

כי באופן פרדוקסלי אני באמת חווה טוב גדול במקביל לכאב ולדאגה. האין כולנו כך?

חלקכם יודעים שהציטוט המוטבע על כרטיס הביקור שלי הוא "היה אתה השינוי שברצונך לראות בעולמך יותר מכל" (מהטמה גנדי) והימים האלה מחזירים לי את האמונה הזאת בגדול.

יש לי מה לעשות בתחום אחריותי.

יש לי אחריות לחיות חיים מלאים, לאהוב את בנותיי ללא תנאי ולהגשים את ייעודי, זה שבחרתי ואת אלו אני עושה כמיטב יכולתי. אז גם אם לרגע התכופפתי, זה לא אומר שנשברתי.

למה אני מספרת לכם את זה? לא יודעת.

רוצה שתדעו שהחיוך כן ואמתי וההנאה מהעבודה כן רבה ואולי בעצם הכל מתעצם לצד הקושי. יש דברים שאנחנו יכולים לעשות אז נתמקד בהם.

וכאשר חוסר האונים מציף, בטח תפגשו אותו בסיפורים שכתבתי ושעוד אכתוב. כשהוא יגיע,

"I'll face it with a grin I'm never giving in"

(אעמוד מולו בחיוך זוהר, לעולם לא אכנע)

בלוז יולי-אוגוסט הגיע ואני מסיימת ארבע שנות כתיבה של הנובלה הראשונה שלי, שכבר מתעניינים בה מעבר לים. זו כבר סיבה טובה אחת לחיוך זוהר:)

יהיה חם הקיץ, תיהנו מהים, מהמזגן ובעיקר מכל מה שטוב כאן ואם מחפשים ~ מוצאים את הטוב.

שלכם באהבה,

                    לילי מילת

                   

Credit: Jan von Holleben, Anna Schäflein and Katherina Rapp

רק לא בפנים

רק לא בפנים // לילי מילת מתבלת עדות שמיעה

חצי ישובה על רצפת המקלחון, החברה של דני צמודה אליי מצד שמאל והרגליים שלי עליו, משקשקות ברעד בלתי נשלט. התבוננתי עליהן מהופנטת. מנסה להבין איך הן חלק מגופי ואני מנסה לדבר אליהן בהתחלה בעדינות כמו לילד קטן 'תרגיעו' ואז שואגת עליהן במוחי קללת הארי פוטר מהעתיד, 'שתק!' אבל הן, יש להן מנגנון הפעלה אחר.

רק לפני רגע הייתי במיטה החמימה, חולמת על אמא, שוב מוכיחה אותה בחלום על כך שאמרה שהיא חוזרת בערב, שזה רק ניתוח קטן ואיך היא לא חזרה. איך ניסו השכנים לשכנע אותי שהיא לא באמת חוזרת ואיך השתכנעתי רק כשראיתי את סבתא אצלנו. תמיד בחלום היא עונה לי את אותה תשובה מרגיזה, פושטת ידיים לצדדים ובפניה הבעה של 'מה לעשות?, זה מה שיש, תתמודדי...' בחלום הזה, הייתה פריצת דרך. סופסוף, היא דיברה איתי. אבל, לא הצלחתי לשמוע, היה כזה רעש פתאום ואז התעוררתי, שוב הדודים שלי רואים סרט אקשן, היריות האלה. עשן יצא לי מהאוזניים מרוב כעס, בגללם לא שמעתי את אמא! צרחתי עליהם שינמיכו את הטלויזיה..

בינתיים, דני ואסתר החברה שלו התמזמזו בחדר. גם הם שמעו רעש אבל זה היה מהגינה. אסתר ישר אמרה 'מחבלים...', כל שטות היו אומרים מחבלים, כבר למדתי את זה בחודשים הספורים בהם אני בארץ, זה כמו מנטרה. דני מייד ענה לה 'נו, מפגרת...טוב, הנה אני בודק, טוב?!". חלונות ההזזה חרקו כשהוא פתח את החלון והמחבלים פתחו באש בהתאמה. 'שיט', הוא פלט והתקשר למשמר האזרחי.

את הדלת דני חסם עם הפסנתר. לכל פולני יש בבית פסנתר, זה מגיע יחד עם שם המשפחה. הדודים שלי נדחפו להתחבא בבית השימוש, רק בהמשך הלילה הארוך הזה הבנתי לעומק את השימושיות שלו.

והנה אנחנו על רצפת המקלחון ואני מביטה ברגליים הרועדות שלי ואז בארונית הכביסה, חושבת שיכולתי להיכנס ולהתחבא שם, אני מספיק קטנה...דמיינתי איך המחבלים באים ומוצאים אותי ועשיתי חזרות בראשי, איך אני משכנעת אותם שהם יכולים לעשות בי כרצונם, רק לא בפנים, רק שלא יכערו אותי, זאת תהיה פדיחה מושלמת אם תהיינה לי צלקות על הפנים. עדיף כבר שיהרגו אותי.

אמא למשל, הייתה מאוד יפה גם כשהיא מתה. היא שכבה לה בארון, ישנה, מאופרת עדין, עם השמלה בצבע סגול לילך ואני עמדתי לידה, יודעת שמצפים ממני לבכות ואני רק רציתי לגעת בה, לראות איך זה מרגיש, אבל לא היה לי נעים עם כל האנשים שמסתכלים בי ובכל מקרה, חשבתי לי, זו ששוכבת בארון הזה, היא כבר לא אמא שלי..

אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני, כשסיפרו לי שאני בכלל יהודייה, שמחתי לשמוע שאני עוזבת לארץ אחרת ויש לי שם דודים. פלטתי בליבי אנחת רווחה כשהבנתי שלא סבתא שלי תטפל בי מעכשיו, אין לי כח למלכת הדרמה הזאת, שממלאת את תפקיד האם השכולה כאילו היא על איזו במה בברודוויי.

איזו שנה זו הייתה, גם אמא מתה, גם ארץ חמה חדשה, גם עברית למדתי צ'יק-צ'ק, לא היו לי כוונות להיות שונה. את השם הישראלי שלי, קרן, בחרתי בעצמי. את בת המצווה שלי חגגו לי בחודש שעבר. אני זוכרת איך אני ורונית, החברה הישראלית הראשונה שלי, אכלנו את הפתי בר שהביא לי אחד הבנים מתנה לבת-מצווה וקראנו את הברכות שכתבו לי. מעניין איפה רונית מתחבאת עכשיו? חשבתי לעצמי ואם גם לה קורים דברים משונים כמו לי. חייכתי כשחשבתי איך שהכל ייגמר אני ורונית נשב ונצחק ונרגיש גיבורות כמו בסיפורים האלה שכולם מספרים כל הזמן על איך ניצלו מהמחבלים. בטח כל החבר'ה בשכונה יסתכלו עלינו בהערכה.

כשמחשבותיי חזרו ראיתי שבינתיים, הרגליים שלי המשיכו לשקשק להן, לא עזרו ההוראות ששלחתי, כנראה נתקעו בפקקים בדרך מקליפת המוח. כן, הן ודאי נעצרו בשטפונות שלפוחית השתן שלי, שגם היא החליטה לפתוח את הסכר מבלי להתייעץ.

דני הביט בפניי לרגע אחד קצרצר ואז, כאילו קרא את מחשבותיי, היד שלו נחתה על הלחי שלי בעוצמה כזאת, משתקת באחת את רגליי הרועדות. הנה, לדני הן כן מקשיבות, חשבתי ועכשיו, יהיה לי גם סימן על הפנים..

במקום בו התפוצצו, חברתי הישראלית הראשונה, רונית יחד עם אחיה הקטן והחמוד,

צמח נרקיס. ממש מתחת לחלון חדרי.

(photo: https://www.flickr.com/photos/92447777@N06/)

מזפזפת בין תהומות היצירה אל האור ~ שבוע הספר העברי/הרביעי

בצהרי יום האתמול השתרעתי במיטה,

מנסה לעבור מתפקידיי היומיומיים המקרקעים את מחשבותיי,

לעבר הנסתר המחכה להתגלות שלכיוונו אני רוצה/צריכה לנסוק.

הצורך לכתוב מפעפע באצבעות אך היומיום נאבק וכשלפתע הוא משחרר ומורה 'עכשיו תשבי תכתבי', הצורך בוחר דווקא להיתקע, מתמרד על פני היומיום כאומר 'אתה לא תחליט עליי'.

תנועה עדינה תפסה את עיני ובהשתקפות חרירי התריס בארון שממול, נצפתה תנועת עלי העצים שרוח צפונית מרקידה אותם. 
התבוננתי בתנועה מהופנטת, סיפור חדש נרקם.

וזהו.

זה כל מה שהיה צריך לקרות כדי שאוכל לעבור למימד האחר.

צפיתי לאחרונה בסרט "המינגווי & גילהורן" בו הוא מדבר על המעבר בין הבדידות והאנונימיות של הסופר אל קדמת הבמה שפוגמת ביצירתו וכך הוא אומר: "כתיבה במיטבה משמעותה חיי בדידות. ככל שעולה מעמדו הציבורי של הסופר הוא מפסיק להתבודד ולעיתים קרובות יצירתו מידרדרת כי הוא עובד לבד. אם הוא סופר מספיק טוב עליו להתמודד עם הנצח או אם העדרו מידי יום".

אולי זה מעט קשה וקיצוני אך אני יכולה להבין את האמירה הזאת של המינגווי וגם להתחבר אליה בימים של קושי במעברים שתארתי קודם וגם בימים של שבוע הספר, בו אנחנו, הסופרים והמשוררים, עוברים מהדף המודפס/מוקלד אל הדף הראשי.

מניסיון השנים הקודמות אני יודעת שהקרקוע הנובע מהעשייה החשובה והמהנה הזאת של מפגש עם הקוראים, סוגר את השער לכתיבה, לפחות אצלי זה כך.

יש לי יעדים שהצבתי לעצמי וכדי שאהנה על הקרקע כשיפגשו בה כפות רגליי, 
אני צריכה לקטוף מספיק מהתהום. אז אני כותבת במרץ בימים אלו:)

זוהי ההכנה המרכזית שלי ליום רביעי הקרוב, היום בו ייפתחו שערי כיכר רבין וניתן מקום לחגיגה של ספרים חדשים לצד ותיקים ואפשרות לקוראים לפגוש, לשוחח ולשאול את האנשים מאחורי המילים.

בנימה פילוסופית זו, אני מזמינה אתכם לבוא לבקר בדוכן הוצאת "סער",

אני אהיה שם ביום רביעי, 7.6.16, החל מהשעה 18, כיכר רבין תל-אביב.

אני עושה באהבה את הדרך מדגניה כבר השנה הרביעית ומחכה לפגוש בעצמי את הסופרים והסופרות שאני מעריכה ומנעימים את ימיי בקריאה.

אני מזכירה לכם, שספרי "בית התאומים המסתובב", יימכר בחצי מחיר

ובין אם אתם מזמינים אותו אישית ממני בדואר ובין אם רוכשים אותו דרך ההוצאה לאור, אני תורמת מהכנסותיו למחלקה ההמטולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, לה אני חייבת תודה גדולה.

נתראה בכיכר ~ שלכם באהבה,
                                          לילי מילת

                    

"אני ב2 למאי" ~ פוסט יום-הולדת בלוג

ינואר.

יום הולדת לאחי. עוד שלושה ימים, עוד יום הולדת לאחי.

עוד שבוע, יום הולדת לאבא.

ואני פשוט לא הבנתי למה יום ההולדת שלי כל כך רחוק, 

כזה רחוק, שעד שהוא יגיע כולם כבר ישכחו...

אז ישבתי על כסא, בפתח הבית וכל חבר של אחי שנכנס וכל אורח שהגיע לסף ביתנו (ואמא אירחה המון!) 

היה נתקל דבר ראשון בשומרת הסף שאמרה לו או לה: "אני, ב-2 למאי..."

לסבתא שלי יש הרבה נכדים ונכדות אבל רק את תאריך יום ההולדת שלי היא זוכרת.

לדעתי, בטח אם אתקל באחד מחברי הילדות של אחיי, הם ידעו לומר מתי יום הולדתי, גם בלי עזרת הפייסבוק.

אז מה יש לי לומר על 2017 שלי?

בשביל זה, אני צריכה לקחת קפיצה אחורה בזמן, עשרים שנה.

1997 הייתה שנה בה יצאתי למלחמת העצמאות הראשונה שלי.

הבנתי שעד אז, כל בחירה שבחרתי וגם כאלו שלא, היו עבור מה שרציתי שיתאים לי אבל בעצם לא התאים.

עזבתי מאחוריי, כל דבר, מקצוע, אוניברסיטה, מחשבה ואנשים שמאוד-מאוד רציתי שיגדירו אותי 

אבל, בדרך, ברצון הזה להיות מה שאני לא, בעצם ויתרתי עליי.

ב-1997 התבוננתי לעצמי בחוּם שבעיניים ואמרתי לי בפעם הראשונה בחיי: 'זה לא כל-כך נורא הצבע הזה, 

אולי אני אפילו אוהבת אותו, אולי אני אפילו אוהבת אותי...'

החיים שלי נבנו מאז, כרצוני, בדמותי ובצלמי וכך אני אוהבת אותם, עם כיעורם, עם יופיים, 

עם 50 הגוונים של הצהוב שבהם (אם כבר פרחים אז שיהיו בצהוב:))

ועדיין, הגיעה 2017 והחלטתי לצאת שוב למלחמה, מלחמת עצמאות שנייה.

מצאתי את עצמי שוב, במקומות הכי חשובים, לא מביאה את ה100% שלי, 

מסתפקת ב-50% ולעיתים אף פחות.

וזה עייף אותי.

הסתדרתי עם זה ופתאום הגיע הרגע שאמרתי לעצמי 'אני לא רוצה להסתדר,

אני רוצה לסבול וליהנות ולחיות את "אותי", ככה, 100%'

The way I (don't) wear my hat

The way I sing off-key

The way my smile just beams

The way I sip my coffee...

לפני 19 שנה (ממחר...) הכרתי את האיש שאיתי, 

שכבר בשנה הראשונה שלנו יחד שאל אותי פעם "למה מלחמה? לא יותר טוב שלום?"

אז גם הפעם הוא הזכיר לי למה. 

למה בחרתי להיות עם מישהו שחושב אחרת ממני ב- 180 מעלות, עם האתגרים ההדדיים הנלווים לכך.

כיוון שרק הוא יכול היה להראות לי את השלום על פני המלחמה ועדיין להביא את "עצמי", את ה100% שלי.

אז, "שלום העצמאות" שלי, זו 2017 עבורי.

הורעפתי בכל-כך הרבה ברכות היום, שנותר לי רק לתת חזרה:

מאחלת לכם להביא לא פחות מ-100% שלכם באשר תלכו.

לא נועדנו להיות אלא אנו עצמנו. זאת הסיבה שקיבלנו DNA ייחודי רק לנו.

נסו ותופתעו כמוני, כמה אוהבים אתכם, בדיוק כמו שאתם, לא אחוז אחד פחות.

שלכם באהבה,
                 לילי מילת

One Moment In Time

לקחת את הצעד הראשון לקראת האביב

וויל סמית' סיפר פעם על אביו שנתן לו ולאחיו משימה – לבנות חומה. כילדים, הם לא הבינו ממש את הכוונה ובדמיונו לא יכול היה לדמיין איך חומה גדולה כזאת נבנית. בתהליך שנמשך זמן רב, הוא הבין דבר אחד, אותו אימץ ומלווה אותו כל חייו: take the first step (קח את הצעד הראשון). אני לא צריך לדעת איך החומה כולה תיבנה, אני רק צריך לקחת את הלבנה הראשונה ולהניח אותה במקומה, באופן מושלם.

כל פרויקט גדול, כל בית שנבנה, כל צ'יפ מחשב שמתוכנת, כל ספר שנכתב, כל כוריאוגרפיה של ריקוד וכל שיר שמתנגן, מתחילים מהלבנה הראשונה, מהצעד הראשון, מהמילה הראשונה ומהתו הראשון.

הגיע זמן אביב ואיתו ריענון המרחב שלנו, בבית, בעבודה, ברכב, בגוף ובנפש.

כמה אנחנו נהנים לרכוש ולמלא את ביתנו בכל טוב חפצים יפים, בגדים, מאכלים. אחרי רכישה טובה אנחנו מרגישים מלאים, אך כמו אחרי ארוחת חג מסורתית (בעיקר אם זכיתם באמא בשלנית כמו שלי), אנחנו לעיתים מלאים מידי, שואלים את עצמנו למה היינו צריכים לאכול / לקנות כל כך הרבה...

זה יכול להיות כייף באותה מידה ולעיתים אף יותר, לשחרר את החפצים המיותרים שלנו. פתאום מרגישים קלים יותר, זה קצת כמו להשיל כמה קילוגרמים מיותרים. אגב, יש קשר בין אגירת חפצים ל"אגירת" משקל.

אתם לא צריכים לדעת כיצד יסתיים ניקיון האביב שלכם, אתם רק צריכים לקחת את הצעד הראשון, האחד שתבחרו, בתחום שהכי בוער לכם ולעשותו בשלמות.

"אני רוצה רגע אחד בזמן, בו אני יותר ממה שחשבתי שאני יכולה להיות... באותו רגע בזמן אני ארגיש נצחית... באותו רגע בזמן אני אהיה חופשיה..."

וויטני יוסטון הנפלאה, זיכרונה לברכה, בקולה הנפלא ומילותיה המנצחות שרה על רגע אחד בזמן. "כל יום בחיי, אני רוצה שיהיה, יום בו אתן את הכי טוב שבי", כך מתחיל השיר.

השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבורי במקומות מסוימים. עם זאת, קיבלתי רגע אחד בזמן, רגע קצר, רק רגע אחד, בו הייתי יותר ממה שחשבתי שאני יכולה אי פעם להיות, רגע אחד בזמן בו הרגשתי נצחית.

"אתה תהיה מנצח לאורך חייך, אם תתפוס את הרגע האחד הזה בזמן ותגרום לו לזרוח", כך ממשיך השיר.

הרגע שלי חלף אך הוא מתקיים בתוכי. תפסתי אותו והוא זורח בי גם כשהשמש שוקעת וכך אני יודעת שאני מנצחת גם כשאופפת אותי תחושה של תבוסה.

אז קחו לכם רגע אחד בזמן, 

תתבוננו בקליפ מעורר ההשראה הזה, תקשיבו למילים החכמות, 

תיהנו מהאתחול (restart) שמעניק לנו האביב 

ובכל יום, תנו את הכי טוב שבכם 

כי יש בכם ובכן הרבה יותר ממה שחשבתם שאתם יכולים להיות.

שלכם באהבה,

לילי מילת

תמונה בחוף הים בחיפה שצילמה בתי הקטנה ספיר והנציחה רגע אחד בזמן:)

מוזמנים גם לדף שלי:

https://www.facebook.com/maylatlili/

‏אישה בלי ארץ

‏אישה בלי ארץ מבט על נשיות, פלמנקו והשמים שמעל

לא זוהר הוליוודי, לא בגדים נוצצים, לא אורות במה.

ישובים אנשים במסבאה, מעין טברנה יוונית אך לא ממש.

על מה שנראים כמו ארגזים יושבים נגן גיטרה, זמר ועוד מישהו שמתופף על הארגז עליו הוא יושב.

יחד עם הקהל נוצר מקצב, יש שירה, כולם חלק מהמתרחש.

ואז היא נעמדת, אישה במלוא נשיותה, עונדת את קמטיה ואת שערה המאפיר בגאווה. קמטי הבעתה רבי השנים ממסמרים אותי למסך הטלוויזיה הקטן של נוף ילדותי.

הפנים הללו שלה יחד עם גופה עטוי שמלת השכבות שאני לא מצליחה להבין היכן היא מתחילה והיכן נגמרת, מתחילים לנוע ומספרים לי סיפור – סיפור מרתק, עתיק. היא יוצרת מוזיקה בתיפוף נעליה ועיניי נפערות ~ קסם.

לעיתים היא נראית לי כאובה, סובלת ולפתע, היא מחייכת חיוך קטן ואני משחררת את הנשימה שלא ידעתי שהחזקתי ~ הקלה.

ואז הוא מופיע, נעמד בפתח המסבאה, דמותו ממלאה את חלל החדר ובריקוד שלו הוא מביא חוזק, עוצמה ונראה כאילו הוא אומר לה – 'אני כאן בשבילך'.

היא מספרת לו בתיפוף עקבה ובפרחי ידיה את מכאוביה והוא מחזיר לה במקצב משלו המבטיח לה שהיא לא לבד. אחרי דין ודברים, היא נפתחת, מעניקה לו מרכותה המתובלת בעוצמה פנימית שרכשה בניסיון חייה והוא אוחז בה ונאחז, טובל באגמה המחבק.

אלו תמונות זכרוני כשאני מהרהרת בפעם הראשונה בה פגשתי את הפלמנקו בילדותי.

בתרבות סין, האם, יין, פירושה – הארץ והאב, יאנג, פירושו – השמים.

האנרגיה העצומה של הארץ מסוגלת לתמוך בכל צורות החיים, היא נדיבה וסובלנית.

היום, יום האישה הרשמי, אנחנו חוגגות את נשיותנו, מכירות בכוחנו ובזכותנו לחיים מלאים כאן עלי אדמות.

וירג'יניה וולף אמרה פעם, "כאישה, אין לי מדינה, כאישה, המדינה שלי היא כל העולם", בדיוק כמו האם, הארץ, האדמה של כולנו.

דווקא ביום זה אני מוצאת את החיבור בין היין הנשי, הארצי שמביט לשמים, אל היאנג ומזמין אותו להתחבר, ליצור את המושלם.

כי בכל איש יש מהאישה ובכל אישה יש ממנו.

בחיבור הנכון לא נוכל לדעת היכן היא מתחילה והיכן הוא נגמר. יש מעגל של הזנה בין שתי האנרגיות – בין השמים לארץ – ללא הארץ השמים היו מתקיימים בריק תהומי וללא השמים הארץ לא תוכל לנשום אויר פסגות.

בקטע הפלמנקו הקצר שצילמתי כאן, מתוך מופע מרטיט בפסטיבל הפלמנקו בים האדום 2017, מודגם בעיניי החיבור בין היא להוא, אם זה בריקוד בו הסיפור שלו ושלה מרתק ואם זה בשירה שחולקים קולות הזמרת והזמר.

מבחינתי, זו הדגמה של שלמות.

https://www.youtube.com/watch?v=LwFSQ-2qu0A&feature=youtu.be

לחיי הנשים באשר הן והגברים היודעים לנשום אליהם את הנשיות וליצור שלמות מחיבור זה!

 שלכם באהבה ~ אולה!

לילי מילת