דברים שרואים מעבר לקשת

                                                                                                                       

לכל גוון הדנ"א הייחודי לו, היופי הפרטי שלו, היכולת שלו לצבוע את חיינו ברגש המתעורר למראהו. אך כאשר הוא פוגש בגוונים אחרים, הוא מתעצם. יחד יש להם כוח שאין שני לו.

יין החורפית, הקרירה והלילית פוגשת ביאנג השמשי, החמים והמואר ורק מפגש ייחודי זה, בין שניים השונים כל-כך אחד מהשנייה, יוצר את הקשת השמימית.

גם הציניקן לא יעמוד מבלי לפחות להציץ בקשת המפתיעה אותנו בביקורה. אם הוא יודה, אז יאמר שאף חיוך קטן ריחף על שפתיו כשהשתרך לו בפקק בכביש החוף הרטוב בשעת אחר-צהרים אחת בחודש דצמבר.

בחודש הקריר הזה, הלבבות מתחממים באור נרות החנוכה ובתאורת עצי האשוח והשנה במיוחד נפגשים התאריך העברי עם זה הלועזי, רב-תרבותיות ברוכה.

כך אני רואה את חיי, מורכבים רבדים-רבדים מהאנשים הנוגעים בדרכי ואני בדרכם ומהתרבויות שלמדתי להכיר ולאהוב ומאלו שעוד אלמד. לכל אחד יש את ה"גיק" שלו, את מה שמניע ומפעיל אותו. אצלי זה תמיד היה גשרים בין תרבותיים, גם אם לא ידעתי לקרוא להם בשם הזה.

אני מתבוננת אחורה אל הילדה שהייתי ורואה את הרצון העז ללמוד שפות שונות, את ההיקסמות מהסרטים הזרים, שהביאו הביתה לזמן קצר ניחוחות מארצות אחרות, בכל פעם ארץ אחרת, שפה שונה. אהבתי לבקר בבתים של חברים ולראות איך כל בית מתנהל אחרת. לפעמים זה היה שוק תרבותי של ממשJ

המשותף לכלל החוויות היה הרצון למצוא גשר משותף בין השונות, לאמץ אליי את מה שנראה לי טוב ונכון ושלא יריבו, שלא יכעסו אחד על השני. הרצון הזה כמובן התפוצץ לי בפרצוף רבות, אך לפחות היו לי גם כמה הצלחות קטנות בדרך ואני בוחרת לשים אותן בתרמיל חיי ולזכור אותן, כי הן באו לאחר מאמץ.

מעבר לקשת יש אהבה גדולה, אינסופית, אהבה שאינה תלויה בדבר.

מעבר לקשת כאשר אתה נופל, כואב ומאבד, יש מי שיחבק אותך.

מעבר לקשת אתה יכול לצבוע חופשי בצבע הייחודי לך וכולם יודו לך על כך ולא ישפטו.

מעבר לקשת יאהבו אותך בדיוק כפי שאתה.

כפי ששרה אודרי הפבורן אהובתי, "כולנו רצים לכיוון הקשת המחכה אחרי העיקול שבדרך" (ראו לינק)

חגים מוארים שיהיו לנו

ואל תוותרו על עצמכם ולעצמכם ~ עד שתגיעו מעבר לקשת

שלכם באהבה,

לילי

אנגינה בבית העלמין ירקון

זוכרים את בִּילוּגִי? סיפרתי לכם עליו לפני כשנתיים ואתם מוזמנים להיזכר:

http://lilimaylat.blogspot.co.il/2016/01/2015.html

אז עבר זמן ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו בכיוון בית העלמין ירקון, נפרדים מדוד אהוב אחר.

הפעם לא לקחתי צ'אנס עליי ועל אבא והפעלתי את הווייז. אתם יודעים? בשנתיים האחרונות למדתי שיש בווייז גם מפה של בית העלמין ירקון. נראה שמישהו הקשיב לנו אז כשאבדנו בין המצבות...

כמו פולנים טובים – כי בכל עדה יש פולנים לא? – הגענו שעה לפני הלוויה. אני הכרזתי מיד על הצורך למצוא בית-כיסא. אמא מיד אמרה שמה פתאום? בית-כיסא בבית העלמין הוא מתכון לאסון... אפילו לא ידעתי איפה להתחיל כדי לענות על זה ועיניי תרו ממקום למקום ורגליי אחריהן, מחפשות אחרי שלט שייתן לי מנוחה.

מאחורי סככת האבלים ראיתי דלת פתוחה, מיד הכפלתי את מהירות צעדיי. הספקתי רק להביט מבעד לדלת הפתוחה, מנסה להבין מה רואות עיניי, כשקולה המבורך והמתנשף (שהרי היא רצה אחריי) של אמי, שתחיה, קרא לי וכמו אמא נפלאה שכמותה הצילה אותי ברגע האחרון ממפגש מוקדם מידי עם בִּילוּגִי. בית-כיסא זה לא היה אלא חדר טהרה....

אילו תירוצים מתקבלים על הדעת בעיניכם, שיכול המתרץ לספק כדי לא להגיע ללוויה?

'הייתה תאונה ולכן...?', 'ניתוח לב פתוח?', 'היו פקקים?'

האם רק אותי זה משעשע לשמוע שאנגינה מנעה ממך להשתתף בלוויה? מי בכלל משתמש במילה הזאת בימים אלו? אחרי ההלם הראשוני, מיד חשבתי על זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר", שמסביר לכבוד הרב, שחכם חנוכה לא הגיע לחתונה כי "הוא קיבל אנגינה... התנפחו לו השקדים..."

לפחות בזכות התירוץ הזה צפיתי שוב בסרט. והנה עוד וידוי – אני בוכה גם בסרטי בורקס. ואולי היה זה אריה אליאס, שהלך מאתנו השנה, שבדמותו המשעשעת עם המבטא העירקי הכבד הזכיר לי את דוד שלי, שכבר לא יאמר לי בטלפון היום שישי בערב "אה...לילי שלנו..."

סיפרתי לכם שהפנג שואי התחיל מהמתים בכלל? הסינים הקדמונים בחרו את המיקום במיטבי ביותר עבור קברי האבות, ממנו יוכלו לתמוך בצאצאיהם החיים.

גם על זה חשבתי כשראיתי את שני אחיי אוחזים באלונקה עליה מונחת מכוסה גופת דודי היקר והם ממתינים למעלית שתיקח אותם לקומה רביעית, לפנטהאוז של בית העלמין ירקון. עוד לא הספקתי לעכל שכולנו נעלה במעלית אחת ואמא, שתבורך שוב, אמרה שנעלה ברגל. אתם יודעים מה זה ארבע קומות בבית עלמין? זה בערך כפול בבניין דירות של החיים, אומרים שזה בגלל עומק הקברים...

אז כמעט ושפכנו לאגר אבל הגענו מתנשפות לצד הקבר הטרי ואני חשבתי לי, כי שוב למוחי אין לאות, איזה מערכון היה כותב על זה אתגר קרת לחמישייה הקאמרית והרחקתי במחשבותיי וגם העמדתי תפקידים למי ישחק את מי. חשבתי שיתאים לדב נבון שיגיד שהייתה לו אנגינה ובגלל זה הוא לא בא ללוויה..

שאלתי את עצמי גם מה זה חשוב היכן נקברים? ולמי זה חשוב? ולכמה דורות קדימה זה ימשיך להיות חשוב?

לא הגעתי למסקנות מרחיקות לכת מלבד העובדה שכדאי לדאוג לבית החי שלנו ולקשר עם החיים. אבל כשחשבתי על ביתנו החי, שוב נדדה מחשבתי לשבוע וחצי לפני כן, לשריפה בחיפה, בה נדדנו ממקום למקום ברכב, בלי לדעת במשך שעות ארוכות אם נצליח לצאת משם, כשאני עומדת פעם אחר פעם מול מחסומים ודרכים סופיות מלאות אש ועשן, מנסה לא לחשוב על כל המשפחה והחברים שהבתים שלהם ממוקמים באזורים האלה. בסוף, כמו מאה אחוז האוכלוסייה יצאנו משם ללא פגע פיזי וח"ח רציני לכוחות ההצלה שלנו על כך.

אבל, מה עם הנפש? מה עם הבתים שנשרפו כליל? אי אפשר שלא לחשוב שוב כמה זמני הכל בעולמנו. יכולתי לחשוב ש"אכול ושתה כי מחר נמות" אבל, לא! אני חושבת יותר על 'חיה, חבק ואהוב, ממש עכשיו'.

הלוואי ויכולתי לברך אתכם שלא תדעו עוד צער

אני יכולה רק לברך כמו אותו מאסטר זן שבירך את מי שביקש את ברכתו וכך אמר:

"אתה תמות, בנך ימות ונכדך ימות"

לפני שתתרעמו כמו ההוא על איזו מן ברכה זו?

אענה כמו החכם, שמוות על-פי סדר הלידה הוא ברכה.

שלכם באהבה,

לילי

סטפס, מכונת הכתיבה והגשם הקר בקנטקי

כמה חרדתי ממנו, כל כך לא צפוי, מגיע מתי שרק לא מבקשים, מקפיא את גופי ומכווץ את השריר העוטף את ליבי הקטן. לב של ילדה שרק רצתה להתחפש בפורים ושהאיפור לא ימרח על הפנים עד שתגיע לבית הספר.

תמיד יורד גשם בפורים! אמרה שגדלנו עליה. איכשהו גם הייתה כמו נבואה המגשימה את עצמה שנה אחרי שנה.

לאלו, עגולות ועגולי הגוף מבינכם ואחת קרובה לי במיוחד, שמתלוננת על הצקות בנוגע למשקל העודף, תדעו שגם לרזות ורזים מציקים לא פחות. הרזון היה טבע שני לי, לא שהתאמצתי אליו, הוא פשוט קרה. ושוב החורף ואותן אמרות רדודות של "שימי אבנים בכיסים", "איך תעשי את זה? את הרי רבע עוף..." והדודה של אמא שדוחפת אליי לפנים (ממש!) את המרפסת הענפה שלה ויורה עליי "תאכלי, שיהיה לך כזה..."

כמה פעמים נתקעתם בגשם בלי מטרייה? יש את הרגע הראשון שמנסים להרים את הז'קט מעל הראש, פעולה די מגוחכת תודו, או רצים כדי לברוח מפני הבלתי נמנע, מתבוננים לצדדים ולמעלה כי אולי תרד גם מטרייה מהשמיים יחד עם הטיפות השמנות שזולגות לנו על הפנים.

ואז לפתע, יש את הרגע בו מורידים ידיים לצדדים, אפילו עומדים רגע במקום ו... נכנעים. אני יבשה כבר לא אגיע הביתה. החיוך הקטן הזה שנמתח על השפתיים, קצוות השיער הנוטפות על הבגדים ואז הריצה נמשכת אבל לא כדי לברוח, אלא כדי להתמזג עם הרטיבות הזאת וצחוק גדול פורץ לו, במיוחד כשאנשים מתבוננים בך ספק ברחמים, ספק בדאגה וספק בקנאה, כי את נהנית מהגשם.

קלישאה או לא, ג'ין קלי שר ורוקד סטפס בגשם, פעם אחר פעם, ללא הפסק, מותח את אותו חיוך על שפתיי והרגליים נעות מאליהן. סטפס... אחד מחלומותיי הגדולים. עוד חלום שגנזתי, כילדה שלא העזה לבטא החוצה את הכמוס ביותר. הכי קרוב שהגעתי זה להירשם לחוג סטפס כשבגרתי אבל ברגע האחרון ביטלתי את ההרשמה... את לא יכולה... תמיד הדהדו לי המילים המשתקות הללו.

בקטע הקצר מ"שיר אשיר בגשם" (צירפתי קישורית להנאתכם), אהובתו אומרת לו שישמור על הצוואר שלו מכוסה כי הקור והגשם חזקים מתמיד הלילה. ג'ין קלי עונה לה שמבחינתו השמש זורחת כרגע. הוא שר, רוקד, צוחק ומחייך בגשם ואז מגיע השוטר להזכיר לו את מקומו והוא רק מושך בכתפיו ונותן את המטרייה לעובר אורח.

https://www.youtube.com/watch?v=D1ZYhVpdXbQ

אז מי השוטר שלכם?

מי אומר לכם שאתם לא יכולים?

שמתם לב שתקתוק מכונת הכתיבה נשמע כמו צעדי סטפס? אני כן! אני מאזינה לג'ין קלי, לקולו המאושר ובייחוד לרגלי הקסם שלו שיוצרות מוזיקה כמו תקתוק ידיי על המקלדת. זה לא כמו מכונת הכתיבה (עוד חלום המחכה להגשמה) אך כשהכתיבה קולחת אני יכולה לדמיין את רגליי הרוקעות סטפס בגשם, יוצרות מקצב משלהן, פעם עצוב, פעם מחויך, תלוי מה הסיפור שזולף מאצבעותיי.

הגשם אצלנו מקושר לקור ולריחוק אך אנחנו ממשיכים לנוע, לכיוון מקור החום, כמו אלביס שגם הגשם הקר של קנטקי השוחה בנעליו, לא עוצר אותו מלחפש אחר אהובתו, עיירה אחרי עיירה וכל שהוא רוצה זה להחזיר אותה הביתה.

אלביס, עוד אהבה גדולה, כי איך לא?!

https://www.youtube.com/watch?v=CmbmrE-K9dk

החורף הזה הבטחתי לעצמי שארקוד בגשם לפחות פעם אחת. גשם כזה שייספג בבגדיי, שימלא את נעליי וכשארים את המבט לשמיים הוא יזלוג על פניי ואטעם אותו כשעל שפתיי חיוך גדול.

ואתם? ואתן? מה החלום החורפי שלכם?

אני מברכת אתכם בתעוזה להגשימו ~ כי בלי מים אין חיים!

שלכם באהבה,

לילי