בין
ערבית לשחרית / לילי מילת
"אני מכריז בזאת על הקמת מדינה
יהודית בארץ ישראל..." הרעים קולו של היו"ר בצהרי יום שישי, 14 במאי,
1948.
כמשק כנפיו של פרפר, עברה ההכרזה בתדרים
הגבוהים והגיעה 809 קילומטר אווירי מבית דיזינגוף, תל-אביב לקמישלי, סוריה.
עובדיה התכונן לכניסת השבת. הוא התקין
סעודה במטבח הקטן, מפליא בידיו הזריזות וביכולתו הייחודית לפצל קשב, לעשות את
הבלתי אפשרי. הוא אפשר לאמליה, אשתו, לנוח, למרות מחאותיה. התשיעי הגיע ומניסיון
לידותיה הקודמות, ראה שהיום קרב.
שתי בנותיו, רינה בת הארבע ובדריה בת
השנתיים, ישבו לצד שולחן האוכל, מפטפטות בחדווה בעודן לשות להנאתן את הבצק ממנו
יאפו חלה לשבת. עובדיה הקשיב לפטפוטיהן, בעודו חותך את הנענע לטבולה, משגיח על
האורז ומרק השעועית המתבשלים, ובמקביל שר עם קולה המתנגן ברקע של אום-כלתום,
בביצוע "ליסה פאקר" (עודך זוכר). הוא ידע לתזמן על-פי המקטעים בקונצרט,
מתי לכבות את הפתיליה של האורז ומתי את זו של המרק, וכשתגיע לחלק האחרון, המרגש,
זה יהיה בדיוק הזמן להכניס את הבצק, שיהפך לחלה מדיפה ריחות משמימים לקול תשואות
הקהל עם סיום הקונצרט.
זמן תפילת ערבית של שבת מתקרב ועובדיה שם
פעמיו אל בית-הכנסת "היכל אברהם" במורד הרחוב. שקט מתמיה אופף את הבתים
והרחובות. עובדיה מתקדם עוד בית ועוד, והנה, יד חזקה אוחזת בו ומושכת אותו מטה, בגדיו
החגיגיים נצבעים עפר, שנייה קצרה בטרם נשמע הפיצוץ המכריז כי "היכל
אברהם" עולה בלהבות.
עובדיה מביט סביבו, אך הזר נעלם, בעוד גברים,
נשים וילדים מבוהלים מתקהלים סביב. הוא מתרומם וסוקר במבטו את הקהל. מבטו נעצר
כשראה אותו, את שייח' טא, עומד בקצהו השני של הרחוב, מתבונן בשקט בנעשה. לרגע קצר
אחד, נפגשו עיניהם בדממה.
בלילה ההוא, נדדה שנתו של עובדיה. מיד
אחרי שסיימו בריוני קמישלי להשחית את בתי-הכנסת, הצהירו שהם מכירים את כל בתי האב
היהודים ואף אחד לא ימלט מידם.
השייח' טא, עבדקן בעל עיניים שחורות
חודרות, הדמות על פיה יישק דבר בכל קמישלי, שלח את המפגינים הפעילים לבתיהם וקרא
להם להתייצב בכיכר העיר עם הנץ השחר.
עובדיה, חנוק ואובד עצות, עלה אל גג ביתו,
מנסה להסדיר מחשבותיו.
הוא עמד משקיף על בתיה של קמישלי, שהוארו
כעת בפתילות חלושות. מידי פעם הבליחו גחלי "היכל אברהם" באור הירח ומשכו
את עיניו אל המקום בו התפלל אתמול שחרית, תמים למה שיביא עמו היום.
עודו שקוע במחשבותיו, הבחין בדמות נושאת נשקים
הצועדת לכיוון כיכר העיר, שם הניחה אותם בעודה חוזרת אל מחסן הנשק, להביא עוד
מצבורים. לרגע הרימה הדמות את פניה ולאור הירח נגלו פני השייח' טא.
את תפילת שחרית התפלל עובדיה על גג ביתו,
כשברקע נאסף ההמון בכיכר העיר לשמוע את נאומו של השייח' טא לאור הכרזת הציונים על
מדינה יהודית. הוא החל בנאומו בעודו צופה בחיוכיהם של הפעילים ממאורעות ליל אמש,
למראה הנשקים הרבים שערם במו ידיו בכיכר.
עובדיה סיים את תפילתו וסגר בדממה את ספר
התפילה. ברקע שמע את קולו העמוק של השייח' מהדהד, "מי שחפצה נפשו בדם
הציונים, מוזמן לקחת נשק וללכת להילחם בגבול. בעיר שלנו, תחת השגחתי, לא תיפול
שערה מראשיהם של תושבינו המכובדים היהודים, אלו דבריי ועתה, סורו מעליי וחיזרו
לכאן עם צאת השבת, למען נבנה מחדש את "היכל אברהם".
עובדיה שמע רחש מאחוריו, הסתובב וראה את
המיילדת נרגשת, מבשרת בקול רועד "מברוק, הגיע לך בן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך! אני דואגת לענות לכל התגובות המגיעות אליי. במידה ולא עניתי, בדוק אם אכן התקבלה תגובתך באתר. תודה ויום נפלא:)