יום שישי האחרון, 21.7.17, השעה 18:24.
אני יודעת כי הסתכלתי בשעון. רגע לפני הקלדתי את המילה האחרונה, 'לבדנו'.
אום כלתום באזניות החלה את המקטע האחרון בקונצרט "אינת עומרי";
"החזירו אותי עיניך לימים עברו,
לימדו אותי להתחרט על העבר וכאביו
מה שראיתי לפני שראו אותך עיניי
היו חיים אבודים, חיים שאינם חיי..."
וזהו.
הסכר, שלא ידעתי שהיה שם, נפתח, ובכיתי. בכי כואב.
זה לא היה בכי של שמחה אלא הרגיש יותר כמו בכי של אובדן.
דקות ארוכות נתתי לעצמי להיות שם וחשבתי, 'זה מה שמרגישים כשנפרדים מסיפור בן ארבע שנים?'
עמדתי ביעד.
הספר שלי מוכן לנסות את מזלו מחוץ לגבולות המחשב, שבוע לפני אוגוסט 2017, הזמן בו יש חלון הזדמנויות לנסות ולהוציאו לאור בדרך שרציתי.
כעת הוא מחוץ לידיי ואין לי שליטה על מה יהיה.
התעוררתי למחרת בבוקר והגיבורים שלי לא היו שם להכתיב את שגרת יומי. מוזר.
במקומם עלה בי זכרון של יואב קוטנר מציג את שירו החדש של ניק קייב, "שיר הבכי".
אני זוכרת בברור את התוכנית הזו כאילו שודרה היום.
בתקופה בה יצא השיר היו מתרגמים כל דבר לעברית, היום אולי היה מסתפק קוטנר בשם באנגלית בלבד.
עולמנו השתנה, נעשה בין-לאומי יותר ולדעתי זה טוב ומקרב לבבות.
הלכתי לישון עם הידיעה העצובה כי אמיר פרישר גוטמן נלחם על חייו לאחר טביעה בים.
הים הזה שלי, שאני כל כך אוהבת וגם כל כך חוששת ממנו.
מי שקורא את סיפוריי הקצרים יודע שיש בהם הרבה נגיעות בים ואתגריו.
גם בנובלה הזו שסיימתי ביום שישי, הים נוכח, ספציפית הים בעתלית בו טבע אמיר..
ומילות שיר הבכי מהדהדות;
"לך בני, רד אל המים וראה את הנשים בוכות שם..."
"go son, go down to the water
and see the women weeping there..."
אני מתפללת לשלומו של אמיר ושבמהרה ישוב אל החוף ויכתוב עליו שיר אופטימי.
בינתיים, "זה שיר הבכי, שיר בו בוכים, אבל אני לא אבכה עוד הרבה"
אנשים יקרים ואהובים, עם ולמרות הבכי, כי הוא מלמד אותנו חיים,
תהנו מהקיץ וגם מהים ומטקות על החוף ~ שמרו על עצמכם
שלכם באהבה,
לילי מילת
