רק לא בפנים

רק לא בפנים // לילי מילת מתבלת עדות שמיעה

חצי ישובה על רצפת המקלחון, החברה של דני צמודה אליי מצד שמאל והרגליים שלי עליו, משקשקות ברעד בלתי נשלט. התבוננתי עליהן מהופנטת. מנסה להבין איך הן חלק מגופי ואני מנסה לדבר אליהן בהתחלה בעדינות כמו לילד קטן 'תרגיעו' ואז שואגת עליהן במוחי קללת הארי פוטר מהעתיד, 'שתק!' אבל הן, יש להן מנגנון הפעלה אחר.

רק לפני רגע הייתי במיטה החמימה, חולמת על אמא, שוב מוכיחה אותה בחלום על כך שאמרה שהיא חוזרת בערב, שזה רק ניתוח קטן ואיך היא לא חזרה. איך ניסו השכנים לשכנע אותי שהיא לא באמת חוזרת ואיך השתכנעתי רק כשראיתי את סבתא אצלנו. תמיד בחלום היא עונה לי את אותה תשובה מרגיזה, פושטת ידיים לצדדים ובפניה הבעה של 'מה לעשות?, זה מה שיש, תתמודדי...' בחלום הזה, הייתה פריצת דרך. סופסוף, היא דיברה איתי. אבל, לא הצלחתי לשמוע, היה כזה רעש פתאום ואז התעוררתי, שוב הדודים שלי רואים סרט אקשן, היריות האלה. עשן יצא לי מהאוזניים מרוב כעס, בגללם לא שמעתי את אמא! צרחתי עליהם שינמיכו את הטלויזיה..

בינתיים, דני ואסתר החברה שלו התמזמזו בחדר. גם הם שמעו רעש אבל זה היה מהגינה. אסתר ישר אמרה 'מחבלים...', כל שטות היו אומרים מחבלים, כבר למדתי את זה בחודשים הספורים בהם אני בארץ, זה כמו מנטרה. דני מייד ענה לה 'נו, מפגרת...טוב, הנה אני בודק, טוב?!". חלונות ההזזה חרקו כשהוא פתח את החלון והמחבלים פתחו באש בהתאמה. 'שיט', הוא פלט והתקשר למשמר האזרחי.

את הדלת דני חסם עם הפסנתר. לכל פולני יש בבית פסנתר, זה מגיע יחד עם שם המשפחה. הדודים שלי נדחפו להתחבא בבית השימוש, רק בהמשך הלילה הארוך הזה הבנתי לעומק את השימושיות שלו.

והנה אנחנו על רצפת המקלחון ואני מביטה ברגליים הרועדות שלי ואז בארונית הכביסה, חושבת שיכולתי להיכנס ולהתחבא שם, אני מספיק קטנה...דמיינתי איך המחבלים באים ומוצאים אותי ועשיתי חזרות בראשי, איך אני משכנעת אותם שהם יכולים לעשות בי כרצונם, רק לא בפנים, רק שלא יכערו אותי, זאת תהיה פדיחה מושלמת אם תהיינה לי צלקות על הפנים. עדיף כבר שיהרגו אותי.

אמא למשל, הייתה מאוד יפה גם כשהיא מתה. היא שכבה לה בארון, ישנה, מאופרת עדין, עם השמלה בצבע סגול לילך ואני עמדתי לידה, יודעת שמצפים ממני לבכות ואני רק רציתי לגעת בה, לראות איך זה מרגיש, אבל לא היה לי נעים עם כל האנשים שמסתכלים בי ובכל מקרה, חשבתי לי, זו ששוכבת בארון הזה, היא כבר לא אמא שלי..

אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני, כשסיפרו לי שאני בכלל יהודייה, שמחתי לשמוע שאני עוזבת לארץ אחרת ויש לי שם דודים. פלטתי בליבי אנחת רווחה כשהבנתי שלא סבתא שלי תטפל בי מעכשיו, אין לי כח למלכת הדרמה הזאת, שממלאת את תפקיד האם השכולה כאילו היא על איזו במה בברודוויי.

איזו שנה זו הייתה, גם אמא מתה, גם ארץ חמה חדשה, גם עברית למדתי צ'יק-צ'ק, לא היו לי כוונות להיות שונה. את השם הישראלי שלי, קרן, בחרתי בעצמי. את בת המצווה שלי חגגו לי בחודש שעבר. אני זוכרת איך אני ורונית, החברה הישראלית הראשונה שלי, אכלנו את הפתי בר שהביא לי אחד הבנים מתנה לבת-מצווה וקראנו את הברכות שכתבו לי. מעניין איפה רונית מתחבאת עכשיו? חשבתי לעצמי ואם גם לה קורים דברים משונים כמו לי. חייכתי כשחשבתי איך שהכל ייגמר אני ורונית נשב ונצחק ונרגיש גיבורות כמו בסיפורים האלה שכולם מספרים כל הזמן על איך ניצלו מהמחבלים. בטח כל החבר'ה בשכונה יסתכלו עלינו בהערכה.

כשמחשבותיי חזרו ראיתי שבינתיים, הרגליים שלי המשיכו לשקשק להן, לא עזרו ההוראות ששלחתי, כנראה נתקעו בפקקים בדרך מקליפת המוח. כן, הן ודאי נעצרו בשטפונות שלפוחית השתן שלי, שגם היא החליטה לפתוח את הסכר מבלי להתייעץ.

דני הביט בפניי לרגע אחד קצרצר ואז, כאילו קרא את מחשבותיי, היד שלו נחתה על הלחי שלי בעוצמה כזאת, משתקת באחת את רגליי הרועדות. הנה, לדני הן כן מקשיבות, חשבתי ועכשיו, יהיה לי גם סימן על הפנים..

במקום בו התפוצצו, חברתי הישראלית הראשונה, רונית יחד עם אחיה הקטן והחמוד,

צמח נרקיס. ממש מתחת לחלון חדרי.

(photo: https://www.flickr.com/photos/92447777@N06/)

מזפזפת בין תהומות היצירה אל האור ~ שבוע הספר העברי/הרביעי

בצהרי יום האתמול השתרעתי במיטה,

מנסה לעבור מתפקידיי היומיומיים המקרקעים את מחשבותיי,

לעבר הנסתר המחכה להתגלות שלכיוונו אני רוצה/צריכה לנסוק.

הצורך לכתוב מפעפע באצבעות אך היומיום נאבק וכשלפתע הוא משחרר ומורה 'עכשיו תשבי תכתבי', הצורך בוחר דווקא להיתקע, מתמרד על פני היומיום כאומר 'אתה לא תחליט עליי'.

תנועה עדינה תפסה את עיני ובהשתקפות חרירי התריס בארון שממול, נצפתה תנועת עלי העצים שרוח צפונית מרקידה אותם. 
התבוננתי בתנועה מהופנטת, סיפור חדש נרקם.

וזהו.

זה כל מה שהיה צריך לקרות כדי שאוכל לעבור למימד האחר.

צפיתי לאחרונה בסרט "המינגווי & גילהורן" בו הוא מדבר על המעבר בין הבדידות והאנונימיות של הסופר אל קדמת הבמה שפוגמת ביצירתו וכך הוא אומר: "כתיבה במיטבה משמעותה חיי בדידות. ככל שעולה מעמדו הציבורי של הסופר הוא מפסיק להתבודד ולעיתים קרובות יצירתו מידרדרת כי הוא עובד לבד. אם הוא סופר מספיק טוב עליו להתמודד עם הנצח או אם העדרו מידי יום".

אולי זה מעט קשה וקיצוני אך אני יכולה להבין את האמירה הזאת של המינגווי וגם להתחבר אליה בימים של קושי במעברים שתארתי קודם וגם בימים של שבוע הספר, בו אנחנו, הסופרים והמשוררים, עוברים מהדף המודפס/מוקלד אל הדף הראשי.

מניסיון השנים הקודמות אני יודעת שהקרקוע הנובע מהעשייה החשובה והמהנה הזאת של מפגש עם הקוראים, סוגר את השער לכתיבה, לפחות אצלי זה כך.

יש לי יעדים שהצבתי לעצמי וכדי שאהנה על הקרקע כשיפגשו בה כפות רגליי, 
אני צריכה לקטוף מספיק מהתהום. אז אני כותבת במרץ בימים אלו:)

זוהי ההכנה המרכזית שלי ליום רביעי הקרוב, היום בו ייפתחו שערי כיכר רבין וניתן מקום לחגיגה של ספרים חדשים לצד ותיקים ואפשרות לקוראים לפגוש, לשוחח ולשאול את האנשים מאחורי המילים.

בנימה פילוסופית זו, אני מזמינה אתכם לבוא לבקר בדוכן הוצאת "סער",

אני אהיה שם ביום רביעי, 7.6.16, החל מהשעה 18, כיכר רבין תל-אביב.

אני עושה באהבה את הדרך מדגניה כבר השנה הרביעית ומחכה לפגוש בעצמי את הסופרים והסופרות שאני מעריכה ומנעימים את ימיי בקריאה.

אני מזכירה לכם, שספרי "בית התאומים המסתובב", יימכר בחצי מחיר

ובין אם אתם מזמינים אותו אישית ממני בדואר ובין אם רוכשים אותו דרך ההוצאה לאור, אני תורמת מהכנסותיו למחלקה ההמטולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, לה אני חייבת תודה גדולה.

נתראה בכיכר ~ שלכם באהבה,
                                          לילי מילת