סתיו וניו-יורק בנגיעות פנג שואי

5.11.2012

"It's autumn in New York, that brings the promise of new love,

autumn in New York, is often mingled with pain" (Ella&Louis)

על הסתיו בניו-יורק, אהבה לחדש או היצמדות לקיים

מוקדש לחבריי שורדי הסנדי ולעיר, שהבטיחה לי וקיימה

אתם מכירים את זה שנולד ילד לראשונה להורים טריים המחפשים להמציא מחדש את גלגל השמות ואז בוחרים שם מיוחד כמו "אוחזת ענף עץ השקד"? (שרשמית הוכרזה כאגדה אך יש שעדיין מאמינים שהיא באה מקיבוץ אפיקים...). אז מי זו סנדי ואיך בכלל בוחרים את השמות של זעמי היקום? האם מנהיגי העולם לא יודעים שיש מילים שאינן יכולות לדור בכפיפה זו עם זו פשוט כיוון שכל אחת מהן פונה לצד אחר במוחנו? דוגמאות: הוריקן (ימין) קתרינה (שמאל); שרדונה – כן, יש שם כזה (שמאל) אמנו (ימין); ודוגמה ממי שרשם ביומנו לאחרונה: חופשה (שמאל) בירושלים (ימין). כאשר צד ימין אחראי על המילים הרציניות הדורשות כובד ראש, לפעמים מאיימות וצד שמאל אחראי על המילים הנעימות, המצחיקות, הקלילות. ועל כאלה ישאלו הגשש: זה יכנס בתוך זה?

סתיו בניו-יורק, ארבע שנים בדיוק אחורה ואני מגיעה עם ההבטחה של התפוח הגדול הזה בו אני הולכת לפגוש אישית לראשונה. ניו-יורק נמצאת עמוק בתרבותינו, בסרטים בהם צפינו, במותגים, בשפה, בקיבוץ הגלויות שבה, המזכיר את זה של ארצנו. שבעה ימים בגן עדן אורבני זה, על רחובותיו האינסופיים אותם הלכתי, על הארכיטקטורה שזורקת אותך להווארד רורק בספרה של איין ראנד, על צבעוניות האוכלוסייה, על צבעי השלכת, על גדת נהר ההדסון וכמובן, האחרונה והחביבה – על האופנה. בתשיעי לכל נובמבר דיויד ברוזה שולח סיגליות ואני שולחת כיסופיי לסתיו בניו-יורק, שהשנה החליטה סנדי לחבל בו ולפגום בחדוות השלכת האדמדמה-כתומה-זהובה.

אני אוהבת את הסתיו. יום אחד קר, יומיים חמים; שמלת כתפיות בבוקר, גרביונים בערב; מזגן אוף, חלונות פתוחים און; מטרייה חדשה, ריח הגשם לפרקים ובעיקר, עלי השלכת המהפנטים. סתיו זו גם העונה שבפנג שואי מזוהה עם יסוד המתכת (מתוך חמשת היסודות: מים-עץ-אש-אדמה-מתכת), שהוא היסוד החסר לי אישית לאיזון. כך יוצא כי חוסר האיזון של הסתיו מאזן אותי או משהו כזה. הסתיו מסמל את דעיכת השנה ואת ההבטחה הטומנת בחובה השנה החדשה. אולי זו הבטחה לאהבה חדשה (כמו בשיר המצוטט מעלה), אולי קורס חדש באוניברסיטה, פרוייקט חדש בעבודה ואולי פשוט הרגשה חדשה. תחושת ההבטחה של הסתיו, יש בה עירוב של תחושת כאב, ממשיך לשיר לואי ארמסטרונג ואכן, יש כאב בהיפרדות מהישן, מהקודם, מהמוכר בעודינו שמים פעמינו אל הלא נודע החדש.

בסתיו אנחנו בוחנים ומעריכים מחדש את ארון הבגדים. נזכרים בשמחה בישן-המוכר-האהוב, כמה כייף להרגיש שוב את המגע של חולצת השיפון או הנעימות של הפשמינה שחיכתה בסבלנות כל הקיץ. אה, כן, יש גם את הפריטים שלא ממש מתרגשים לקראתם, כן אני מדברת על הסוודר שלא לבשנו כבר שלוש שנים. אולי השנה נבין שזה כנראה נגמר בינינו ואולי השנה ניתן לו תקווה לאהבה חדשה עם אחר? אני ממליצה לעבור על כל הפריטים בארונכם לפני מסע הקניות (המתבקש) שקורץ מחלונות הראווה. הרי כדי להביא מישהו חדש הבייתה, צריך לפנות לו מקום, אחרת איך יבוא?

המוכר והאהוב, החדש והמרגש. יש מקום לשמור, לטפח, להזין את המוכר והאהוב. אחרי הכל הוא היה שם בשבילנו והוא אופף את זכרונותינו. כל עוד המוכר הוא אהוב הייתי עושה הכל למענו. מזכיר לי את הזוג הבא בימים והם נראים מאושרים יחד, ששאלו אותם: מה הסוד שלכם למערכת יחסים כל-כך טובה אחרי כל-כך הרבה שנים? תשובתם הייתה: אנחנו מהדור שכשמשהו נשבר אנחנו עושים ככל יכולנו לתקנו ולא ממהרים לזרוק אותו לאשפה ולהחליף באחר. בד בבד, למרות שלא תמיד זה נראה כהולך ביחד, כדאי ואף רצוי להזמין את החדש והמרגש אל חיינו, למזג אותו עם המוכר והאהוב וכמו אאוטפיט מעניין, זה יכול לעבוד מצויין יחד. כשאנו פונים אל החדש, אין זה אומר שהמוכר נזנח, אם הייתי שחור שפגש עכשיו לבן, הייתי פשוט ובאורח קסם, נהפכת לאפור.

אני מאחלת לניו-יורק, שתמצא את הגוון האפור, הגשר בין מה שהיה מוכר ואהוב למה שיכול להיות חדש ומרגש.

אני מצרפת שתי תמונות המזכירות לי את ביקורי בניו יורק ואת הסתיו כמובן (מצורף בסוף המנשר)

מאחלת לכם סתיו מלא שינויים מבורכים ומעניינים מתובלים בקרמבו מוקה – עוד סיבה לחייך בסתיו!


שלכם,

לילי מילת



סנאי בסנטרל פארק מוקף בעלי השלכת שאני כל-כך אוהבת



דוגמת הטוניקה שלבשתי, ברוח האווירה הסתווית



הרהורים על משמעות הזמן והחופש

13.8.12

הרהורים על משמעות הזמן והחופש

יש לי זמן.

יש לי זמן לעבוד, זמן לתחזק את בית החלומות, זמן לבלות עם בנותיי, זמן לחיות וזמן להרהר.

חיי בנויים כך, שלמעט בלת"מים המהווים עשרה אחוזים מהזמן בשנה ובהם הביטוי "אין זמן" מתנחל בחצרי, אני יכולה לבחור למה להקדיש את אותו זמן.

אני מודעת לכך, שעצם השימוש במילה זמן מעורר אנטגוניזם אצלי ואצל רבים מכם. כל הזמן מדברים איתנו על הזמן: אין זמן, יש זמן, ניהול זמן, זמן זה כסף, זמננו תם ו...חבל על הזמן.

תהיתי למה משתמשים בלהקדיש זמן למישהו או משהו? בעצם הזמן דבר קדוש וכשאנחנו טורחים זמן סביב נושא או מושא מסויים, אנחנו בעצם מתייחסים אליו, אנחנו מקדשים אותו.

חשבתם פעם על כך שכשאנחנו נותנים מזמננו להקשיב באיוולות ומעשיות על האחר, נותנים מזמננו לקריאת הסיקור העשירי (מזווית שונה כמובן...) של אירוע שקרה, נותנים מזמננו לצפייה בסדרת טלויזיה משמימה, אנחנו בעצם מקדשים את אותם דברים? חשבתם פעם על כך שכשאנחנו נותנים מזמננו להטות אוזן קשבת לזקן השבט ולסיפוריו המלמדים, נותנים מזמננו להכנת ארוחה משותפת עם ילדינו, נותנים מזמננו לבילוי עם האיש או האישה, נותנים מזמננו לטיול בסביבה, אנחנו בעצם מקדשים את אותם דברים?

מה מעניינת העובדה, שכאשר יש שפע של זמן, הבלאגן חוגג. כאילו שוחרר הפקק השומר על הגזים שלא יברחו מבקבוק הקוקה-קולה ואז אתה צובר דברים, משימות ואבק ובסופו של יום מצא את עצמך בידיעה המרה, מרה בדיוק כמו שקוקה-קולה ללא גז פעיל אינה עריבה לחיך, שלא עשית כמיטב יכולתך כדי להפיק מהזמן הזה, שהיה לך בשפע, את המיטב. בעצם עשית הכל כדי להביא את עצמך בדיוק לנקודה בה יהיה לחץ של זמן ואז, תבצע את המשימות באופן המיטבי. כי אתה זקוק לגזים האלה, לכללים שאתה גופך קבעת, כי איכשהו, דווקא בתוכם אתה יכול לפעול בחופשיות.

דפנה ארמוני שרה את שכתב שלום חנוך "מה זה חופש? מה עושים איתו?". פתאום, מעניין שזה בא לנו פתאום, כי הרי זה קורה כל שנה שילדינו יוצאים לחופשה ואנחנו איתם. חלקנו לשבוע, חלקנו לשבועיים ויש שיצאו איתם לחודשיים. ואז, יש חופש ואנחנו כמו הציפור הקטנה בשיר, שפתחו לה את דלת היציאה והיא בוחרת להישאר, כי מה זה חופש ומה בעצם עושים איתו?

החופש של ילדינו נתפס כ"גזלן של הזמן" שלנו, כאילו זה בלת"ם שלא צפינו שיגיע. בסוף אנחנו מתמודדים, החכמים שבינינו מתכננים ואפילו...נהנים. אבל מה זה אומר עלינו, שבסופו של יום/או של חופש, אנחנו מדברים על חזרה לשגרה כמשהו מבורך? אפילו ילדינו, חלקם בגלוי וחלקם לא יודו לעולם, שמחים לחזור לבית הספר ולגן (לפחות ליום הראשון...).

בעבודתי אני פוגשת אנשים שונים ומעניינים. יש עניין שחלקם שותפים לו וזה החשש שאגיד להם משהו, איזשהו חוק בו לא יוכלו לעמוד ושיגזול מהם משהו חשוב להם כמו החופש לבחור. אני מסבירה, שאני לא "אומרת", אני ממליצה וכמו בכל דבר, גם בפנג שואי יש מסגרת ויש כללים אך בתוכם יש לנו את החופש לנוע וגם אם לפעמים זה לא נראה כך, יש יותר מדרך אחת לפתרון סוגייה. מעניין לא פחות הינם האנשים הרוצים בדיוק את ההיפך, שאגיד להם בדיוק מה לעשות ובאיזה אופן ושלא אתן להם את חופש הבחירה במסגרת המומלצת...

יש גם יותר ממבקר אחד בביתי ששאל אותי אם זה "בית של פנג שואי"? אני מבהירה, שפנג שואי קיים בכל דבר, מקום ועניין. פנג שואי הוא דרך. לפעמים הדרך טובה לנו ולפעמים יש צורך לשפר את דרכינו.

פנג שואי מבחינתי, זה החופש של האנרגיה לנוע בבטחה במרחב שלנו ולדאוג שזמננו כאן יהיה מיטבי.

אז מה בעצם אנחנו בוחרים לקדש בזמן? ומה זה חופש ומה עושים איתו?

בנימה מהורהרת זו, אני יוצאת לחופשה עם בנותיי. אני בוחרת לקדש את זמני איתן, לקבוע מסגרת לחופש שלנו בתוכה נוכל לנוע בחופשיות והעיקר, בשמחה.

לאלו מכם החופשיים בעבודתם, לאלו החופשיים בחיק משפחתם ולאלו החשים פחות חופשיים וזמינים, מאחלת לכם זמן וחופש כפי שהתכוונו להיות כשנולדו כמילים.

שלכם,

לילי מילת

פנג שואי, סין וטיבט במבט אל החיים שמעבר

19 באפריל, 2012

פנג שואי, סין וטיבט במבט אל החיים שמעבר

השבוע פגשתי מכר. אחת לכמה חודשים אנחנו נפגשים בענייני דיומא ובזמן עשייתם שותקים או משוחחים שיחות המגיעות לרוב לעניינים ברומם של אנרגיה, פנג שואי ועולם. בפגישה זו בחרתי לשאול אותו מה עשה למען עצמו בעת האחרונה. השיחה הובילה לקושי המקיף את חייו בימים אלו בעיקר עקב תהליך פרידה מהחיים של אביו היקר. דמעתי עמו ונפרדנו עת איחלתי לו שיצמח ויחזק מן הקושי והכאב. כמילותיו של לאו צה בספר הטאו (בתרגומו של ניסים אמון) "האושר על גבי העצב נישא...".

יצאתי משם לסעוד אצל הוריי, פגישה שנקבעה מראש. חיבקתי את הוריי מעט יותר מהרגיל, ומי שמכיר אותי היטב יודע כי, בכל מקרה, חבקנית רצינית הנני, אז הוריי קיבלו אקסטרות באותו יום. כשנפרדנו, כהרגלי הודיתי להם וכהרגלו של אבי, ענה לי בצניעות: 'על מה?'. הפעם עניתי לו ב: 'על שאתם כאן'.

תורת הפנג שואי התפתחה לראשונה מתוך דאגה לקבורת האבות. הסינים היו מעוניינים לקבור את אבותיהם, בעמדה הטובה ביותר ממנה יוכלו לדאוג לצאצאיהם. הסינים מאמינים בחיים שמעבר לגשמי ובחשיבות הטיפול במתים. הם הגיעו להבנה כי בעצמות האבות טמון המטען הגנטי של הצאצאים. כך, עוד לפני שהכניסו את הצ'י / אנרגיית החיות לתוך מפת הפנג שואי לטובת המבנים "החיים", הם עבדו עם מודל "רצף השמים המוקדמים", המקיים מאזן מושלם של כוחות אנרגטיים, אך חסרי תנועה ובכך מותאם למקום סטטי, חלקת קבורה. בעזרת מודל "רצף השמיים המוקדמים" החליטו על מיקומן המיטבי של חלקות קברי האבות.

אני מאמינה גדולה בצירופי מקרים ובשבוע שעבר מצאתי את עצמי ללא ספר קריאה לרוחי לצד המיטה. עיינתי בספרייה ועיני צדה את ספר המתים והחיים הטיבטי / סוגיאל רינפוצ'ה, ספר שנמצא עמדי מזה כעשור ומעולם לא סיימתי לקוראו. חבר לעבודה המליץ עליו כשהתמודדתי עם מותו הקרב של איש יקר לליבי ועם האפשרות שאאבד את חברתי הטובה. סוגיאל רינפוצ'ה מביא בספרו את ההיבט של הטיבטים על המוות, המשליך על איך וכיצד הם חיים. קראתי הרבה בזמנו ושוב חזרתי והתחלתי מהתחלה. זה מעין ספר שלוקח זמן לעכל. המלצתי לאותו מכר השבוע על הספר, לא מתוך מחשבה שיש שם תשובות שאין במקום אחר או שבכלל יש תשובות, אלא מתוך מחשבה על השאלות שהספר מעורר והאפשרות שהוא נותן להביט לעולמם של אנשים אחרים וללמוד כיצד הם מתמודדים עם הדבר הוודאי אותו אנו יודעים: "כל הבאים בשער העולם מתחילים את דרכם אל המות" (לאו צה).

כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו בקינון, מכינים ומכשירים את כניסתם של קטנטנינו לעולם, דואגים שתהיה כמה שיותר עוטפת, חומלת, אוהבת, שיהיה נעים לצאת מהרחם המוגן אל החיים החשופים. אנחנו עושים הכל על מנת שתהיה להם קליטה קלה. הטיבטים דואגים, על פי ידע שצברו אבות של אבות, להכין את יקיריהם לפרידה כמה שיותר קלה מהעולם, שלמדו להכיר עת הגיעו אליו כתינוקות, אל העולם שאצל חלקנו כבר נשכח ונראה מפחיד ומאיים.

גם ספר הטאו שקיבלנו במתנה בערך מאותה תקופה של לפני עשור, יצא אל האקרנים של מחוזות הקריאה בבית הכסא בחודש האחרון ויש משפט אחד משם שמלווה אותי יומיום והוא: "דאג לסוף כפי שאתה דואג להתחלה ולא תראה כישלון בדרכך". הוא מלווה אותי מהסיבה הפשוטה שקשה לי לסיים דברים. אני כן מתעקשת עם עצמי אך זה אינו בא לי בקלות. אם זו העבודה האחרונה שהגשתי לתואר, ניקיון החלון האחרון מתוך עשרים ושלושה(!), השעה האחרונה של סגירת הערב שלאחריה עוברים ממצב משפחתי למצב זוגי/אישי ואף פינוי חפצים למסירה אחרי שכבר עשיתי את העבודה המאתגרת של להוציא אותם מחיי.

יום הולדתי קרב, תמיד בימים אלו הנעים בציר של צער-אושר. האיש ויקיריי שואלים אותי אם יש משהו מיוחד שאני רוצה בו. חשבתי הרבה על כך בימים האחרונים והחלטתי כי לשנת חיים זו אתן אני לעצמי את המתנה של לדאוג לסוף כפי שאני דואגת להתחלה, אעשה למען תפרי הקצוות, שיחזיקו את רקמת חיי, שלא תיפרם ותישאר נאמנה גם בבכי גם בשחוק.

ואתם, שבחביבותכם נתתם במה להגיגיי, האם דואגים אתם לסופם של דברים?

שלכם,
          לילי מילת