אם רק אסיים לכתוב את הפרק הזה... אם רק אהיה אחרי האירוע ההוא... אם רק אראה את המצ'ו פיצ'ו... אם רק אעבור את המבחן... אם רק יהיה לי ילד... אם רק אתאהב... אם רק אגיע למידה 36 במכנסיים... אם רק אעוף עם כדור פורח בשמיים...
אז? אז מה עכשיו?
כמה פעמים אני אומרת לעצמי, 'אם' ולפעמים זה בא יחד עם 'אם ורק אם', כמו איזו לולאה בשפת תכנות.
העניין הוא שאני לא באמת יודעת מה יהיה כאשר אגשים מטרות קטנות או גדולות וזה לא שבעצם כאן יסתיים אותו העניין.
נועדנו להמשיך הלאה, להתקדם. התחנה הסופית תחכה לנו.
אני מקווה שאתם רושמים לעצמכם מטרות אבל האם אתם רושמים מה יקרה כשתגיעו לאותם יעדים? האם אתם נותנים את הדעת ל'מה עכשיו?'
טוני רובינס (ממליצה למי שלא מכיר לפתוח יוטיוב ולשמוע אותו קצת) אמר ובצדק, לדעתי, שהישג מרשים מחזיק אותנו למעלה לכמה זמן? שבוע? חודש? מקסימום שלושה חודשים? מה קורה אחריו? אנחנו ממשיכים, מתקדמים. עצירה במקום אינה אפשרות מספקת. זה לא בדנא שלנו.
אני יכולה להעיד מניסיוני, הגעתי כמה פעמים לפסגות עליהן חלמתי, גם בתחום האישי וגם בעבודה. אתם יודעים מה קורה אחרי הערב הבאמת מרגש של קבלת פרס ראשון? אחרי ההתרגשויות והתחושה של ריחוף על ענן, שאכן קיימת ואכן חשובה, שלא יהיה ספק שהפסגות אכן חשובות.
אולם, למחרת אני מתעוררת בבוקר והעולם כמנהגו נוהג, מקסימום מתבשמים בעוד כמה ברכות וזהו.
אז מה עכשיו?
סיימתי לכתוב את הנובלה שלי. באמת הישג נפלא מבחינתי שלא באמת ידעתי אם אצליח לממש.
אז מה עכשיו?
חוזרת לספר ועושה אותו עוד יותר טוב ממה שהוא. צריך לעשות את עבודת העריכה המייגעת, זה לא מן הנמנע. כל הסופרים, ללא יוצא מן הכלל, ספרם עובר עריכה. אז אפשר להתייחס לכך כמייגע, כי לעיתים זה אכן כך ואפשר, כמו שאמר לי אחד מחבריי, גם הוא סופר, ליהנות מכך ומהידיעה שכל תיקון וכל שינוי יעשו את הספר שלי לעוד יותר טוב. אני במצב טוב ואני רוצה להגיע לטוב מאוד.
זה נכון לכל עניין. בימים בהם התאוויתי להיות אמא, זה לא היה "זבנג וגמרנו". למרות מה שנראה מסביב, זה לא כזה פשוט בהכרח להצליח בשמירה על הדנא. אצלנו זה לקח זמן ותוך כדי אותו זמן, לא באמת ידעתי אם אכן אזכה להיות אמא. חודשים אחרי חודשים של אכזבה. כל מה שחשבתי זה "לו רק..."
ילד זו דוגמה נפלאה ל"אז מה עכשיו?"
מה עושים איתו או איתה? איך אני מצליחה להיות אמא טובה דיה?
פשוט מאוד; אני עובדת. אני עובדת על זה יום ביומו, לפעמים דקה אחרי דקה. אני עובדת כי אני יודעת שאמא זו עבודה חשובה. זה לא מקצוע שניתן להשליך לאשפה ולחפש מקצוע אחר כי קצנו בו.
האם אני מוותרת? לעולם לא. הבנות שלי חשובות לי ולעולם לא אוותר על הזכות להיות אמא טובה דיה עבורן.
האם אני נכשלת? כמובן, הרבה פעמים. אולם, אני לעולם לא מוותרת.
לעולם אל תוותרו על השגת החלומות שלכם. אם יש לכם משאת נפש, קטנה או גדולה, אל תוותרו.
אל תחששו מעבודה קשה, הישגים שבאים אחרי מאמץ מתוקים יותר, ממלאים יותר.
אחרי שתגיעו ליעד, זכרו את שכתב בחוכמה ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן,
"החיים פניהם קדימה ולא אחור והם לא יתרפקו על התמול"
שלכם באהבה,
לילי מילת
בתמונה: עם אמי, לאחר קבלת פרס ראשון על סיפורי הקצר "בין ערבית לשחרית"
