לא צריך להיות נביא כדי להכיר ביחסי האמביוולנטי למים בכלל ולים בפרט.
צריך רק לקרוא כמה מסיפוריי.
יש לי אהבה אינסופית ובלתי מתפשרת לים על הכחול, האפור, השקט והסוער
שבו. לעולם לא הייתי גרה מבחירה במקום שאין בקרבתו מקור מים. ייתכן וזה מה שגידלה
אצלי חיפה, עיר הולדתי שמכל מקום בה מבצבץ הכחול הקסום הזה.
לראות את הים, לשחות בו, להפליג עליו, אלו דברים חיוניים עבורי. הים
מרפא אותי. עם זאת, באותה מידה הים הוא מקור פחד ולעיתים אף אימה.
כך אני מתנהלת מולו מאז ימי הזיכרון הראשון שלי, לא בגלל שקרה לי
אישית משהו נורא עם הים. לעיתים מרגיש שנולדתי עם הפחד הגדול הזה.
במהלך חיי, למדתי לשחות, אפילו למדתי ללמד שחייה, עבדתי כמצילה ואף
צללתי לעומקים כשתיירנו בגלובוס.
אף אחד מאלה לא קרה בקלילות. עבדתי קשה כשהפחד משתק ואתו גם האמונה
המקטינה שהייתה לי ביכולותיי להצליח. בצלילה הראשונה חוויתי התקף פאניקה אך המדריך
הנכון, בזמן הנכון הצליח להחזיר אותי למים ולגרום לי להתאהב במצולות.
אחת ממטרותיי, שהפכה עם חלוף עשרים וחמש שנה לחלום בלתי מושג, הייתה
לצלוח את הכנרת. המטרה הפכה למשהו שמנקר בירכתיים ונושף על העורף, במידה המדויקת
של להציק.
השנה החלטתי ללכת על זה, הצהרתי על כך בפומבי והתחלתי באימונים.
במהלך שלושת החודשים מאז אותה הצהרה קרו בעולמי דברים נהדרים במקביל לאחרים, כאלה
שסוחטים את הנפש.
במקביל לקחתי על עצמי אתגרים, בעיקר בעבודת הכתיבה שלי, בהם הפתעתי את
עצמי כשעמדתי בכל אחד ואחד מהם, אם זה סיום כתיבת הנובלה שלי שייעדתי לאמצע הקיץ
וסיימתי שבוע קודם או סיפורים קצרים שתכננתי לכתוב ולהגיש והגשתי את כולם.
תחושת ההצלחה מעודדת ללא קשר למה בפועל תהיינה תוצאות המסע של
הסיפורים.
אולי תחושה זו נתנה לי לבסוף את הכח לסגת;
צליחת הכנרת תתרחש בשבת הקרובה ואני לא אהיה שם.
למרות העובדה שלחזור בי מהתחייבות לא גורמת לי תחושת אושר או הקלה,
עדיין אני שלמה עם ההחלטה בכל ליבי והלב הוא מה שחשוב לי.
כשאני מקשיבה לו, כשאני נאמנה לו, זה נכון לי ולא אכפת לי כמה קלישאתי
זה נשמע.
יש לי אומץ לסגת כשנכון לעשות את זה בדיוק כפי שיש לי את האומץ לא
להעמיד פנים לנוכח עוולות המתרחשות לנגד עיניי, גם אם זה אחת נגד מאה, כמו
שאומרים.
ההבנה הפרטית שלי, שבחרתי לחלוק עמכם, יותר מהצלחה באתגר, האומץ לסגת
ממנו והאינטגריטי שלי עם עצמי, נותנים לי תנופה קדימה וכך אני מתחילה את השנה.
גם קלע שדורך קשתו, מושך אחורה כדי להגיע רחוק.
בשנה זו אאחל לכם מכל ליבי, שתהיה לכם היכולת לצלוח את אתגרי החיים
כמו חבריי שיצלחו השנה את הכנרת ובעיקר, כשצריך, שיהיה לכם האומץ לסגת ולהישאר
נאמנים לעצמכם.
שלכם באהבה,
לילי מילת
בתמונה: ים כפי שצריך להיות. 2012.
