ינואר.
יום הולדת לאחי. עוד שלושה ימים, עוד יום הולדת לאחי.
עוד שבוע, יום הולדת לאבא.
ואני פשוט לא הבנתי למה יום ההולדת שלי כל כך רחוק,
כזה רחוק, שעד שהוא יגיע כולם כבר ישכחו...
אז ישבתי על כסא, בפתח הבית וכל חבר של אחי שנכנס וכל אורח שהגיע לסף ביתנו (ואמא אירחה המון!)
היה נתקל דבר ראשון בשומרת הסף שאמרה לו או לה: "אני, ב-2 למאי..."
לסבתא שלי יש הרבה נכדים ונכדות אבל רק את תאריך יום ההולדת שלי היא זוכרת.
לדעתי, בטח אם אתקל באחד מחברי הילדות של אחיי, הם ידעו לומר מתי יום הולדתי, גם בלי עזרת הפייסבוק.
אז מה יש לי לומר על 2017 שלי?
בשביל זה, אני צריכה לקחת קפיצה אחורה בזמן, עשרים שנה.
1997 הייתה שנה בה יצאתי למלחמת העצמאות הראשונה שלי.
הבנתי שעד אז, כל בחירה שבחרתי וגם כאלו שלא, היו עבור מה שרציתי שיתאים לי אבל בעצם לא התאים.
עזבתי מאחוריי, כל דבר, מקצוע, אוניברסיטה, מחשבה ואנשים שמאוד-מאוד רציתי שיגדירו אותי
אבל, בדרך, ברצון הזה להיות מה שאני לא, בעצם ויתרתי עליי.
ב-1997 התבוננתי לעצמי בחוּם שבעיניים ואמרתי לי בפעם הראשונה בחיי: 'זה לא כל-כך נורא הצבע הזה,
אולי אני אפילו אוהבת אותו, אולי אני אפילו אוהבת אותי...'
החיים שלי נבנו מאז, כרצוני, בדמותי ובצלמי וכך אני אוהבת אותם, עם כיעורם, עם יופיים,
עם 50 הגוונים של הצהוב שבהם (אם כבר פרחים אז שיהיו בצהוב:))
ועדיין, הגיעה 2017 והחלטתי לצאת שוב למלחמה, מלחמת עצמאות שנייה.
מצאתי את עצמי שוב, במקומות הכי חשובים, לא מביאה את ה100% שלי,
מסתפקת ב-50% ולעיתים אף פחות.
וזה עייף אותי.
הסתדרתי עם זה ופתאום הגיע הרגע שאמרתי לעצמי 'אני לא רוצה להסתדר,
אני רוצה לסבול וליהנות ולחיות את "אותי", ככה, 100%'
The way I (don't) wear my hat
The way I sing off-key
The way my smile just beams
The way I sip my coffee...
לפני 19 שנה (ממחר...) הכרתי את האיש שאיתי,
שכבר בשנה הראשונה שלנו יחד שאל אותי פעם "למה מלחמה? לא יותר טוב שלום?"
אז גם הפעם הוא הזכיר לי למה.
למה בחרתי להיות עם מישהו שחושב אחרת ממני ב- 180 מעלות, עם האתגרים ההדדיים הנלווים לכך.
כיוון שרק הוא יכול היה להראות לי את השלום על פני המלחמה ועדיין להביא את "עצמי", את ה100% שלי.
אז, "שלום העצמאות" שלי, זו 2017 עבורי.
הורעפתי בכל-כך הרבה ברכות היום, שנותר לי רק לתת חזרה:
מאחלת לכם להביא לא פחות מ-100% שלכם באשר תלכו.
לא נועדנו להיות אלא אנו עצמנו. זאת הסיבה שקיבלנו DNA ייחודי רק לנו.
נסו ותופתעו כמוני, כמה אוהבים אתכם, בדיוק כמו שאתם, לא אחוז אחד פחות.
לילי מילת
