להיסחף / לילי מילת
(מתוך: "סיפורי חלום", אנתולוגיה של סיפורים קצרים, הוצאת כתב, 2016)
רגע אחד היינו כולנו יחד – המשפחה הקרובה,
החברים – כאילו כולם החליטו לבוא היום לים. ואז התחלנו להיסחף. אני זוכרת ידיים
מתנופפות באוויר, מבטים מודאגים וזעקה אחת אדירה, שנשמעה אחידה. כל הזעקות
הקטנטנות האישיות הפכו לאחת, כמו הגל הזה.
הוא
החזיק אותי חזק. הבעיטות שבעטתי לכל עבר לא הועילו, זרועותיי תפוסות בזרועותיו,
החסונות ועדינות גם יחד, הזרועות הללו של האיש הזה, האיש שלי. לרגע נדמתי, נותנת
לעצמי להיסחף, מבחינה בחמימות המפתיעה, הממכרת-משכרת הבוקעת ממנו. כל כך נעים.
יכולתי באותו רגע לשכוח שאנחנו עדיין נסחפים ולא לכיוון החוף. בשקט שלו, הוא הסביר
לי שאנשים נלחמים בזרם, מכלים את כוחותיהם, במקום פשוט לתת לו לסחוף אותך...
"פשוט ! " נזעקתי, נזכרת מחדש היכן אני, מתחילה שוב במלחמה הזו של
הגפיים במים, מדמיינת את אמי מנופפת בידיה אליי בדאגה. ואני בועטת חזק וקר לי
ברגליים וחם לי מהכיוון של האיש שלי. 'איך הוא חם כל-כך ?' השתוממתי בירכתי מוחי.
ושוב
הוא מסביר לי, בסבלנות אין קץ, שהאחרים נלחמים, שאנחנו לא חלק מהמלחמה הזאת,
שאנחנו יכולים אחרת. ואני מקשיבה, תוהה על מה בעצם אנחנו מדברים כאן. "איך ?
איך אחרת ?" אני תובעת, עוד רגע טובעת. "זו אמא שלי שם !" אני מנסה
לנופף מולו באחת מזרועותיי, אך הוא אוחז בה בתקיפות עדינה מאין כמוה. אני מסתובבת
להביט בו, מוצאת את הפנים המסותתות שלו, מוצאת שם אהבה. "אני לא משחרר",
הסביר לי בשקט עדין, מנוגד כל כך לאחיזה האיתנה שלו. אני מרפה שוב את התנגדותי
והחמימות המפתיעה עוטפת אותי. תמיד אומרים שבלב ים המים קפואים, אז איך כל כך נעים
כאן, איתו ביחד?
אני
כבר לא יודעת מה הוא ממלמל באוזניי, רק שזה מרגיע, שזה נעים, שברגעים שאני מפסיקה
להילחם זה אפילו נפלא. הסצנה של ליאונרדו די-קפריו ב'טיטאניק', מגן בגופו על
אהובתו במים הקרחוניים רק כדי למצוא את מותו, מחרידה את מנוחתי הרגעית. לא ! לא
האיש שלי ! והוא צוחק לי בעדינות, עיניו, כחולות ועמוקות כצבע לב ים, אוהבות.
"בואי, היסחפי עמי, אני לא הולך לשום מקום", הוא מבטיח לי.
ואני
חושבת על כל השנים שלנו יחד. הוא מרחף ואני חצויה, הכי רחוק שהגעתי זה רגל אחת על
האדמה. תמיד יש סיבה הגיונית למה לא, תמיד עין אחת בקשר עם האחרים. כך נועדנו
להיות, בהשוואה חברתית, לא? כמה הוא חיכה לי, האיש שלי, אוכל בשקט מהפירורים שאני
מוכנה להעניק. נהנה. מסתפק.
הבטתי
שוב בעיניו היפות, הכחולות-עמוקות, צוללת לתוכן. החום הבלתי מוסבר הזה בתוך כל
הקור המקיף אותנו. זה חייב להיות נכון. 'אני באה', אמרו עיניי. אני מתמסרת לנועם
החמים, נותנת לו להקיף אותי, להזדחל בעונג לכל איבריי, עד לקצות הבהונות. ובפעם
הראשונה בחיי, אני שלמה, מלאה, עטופה ואחת עם האחד.
***
פקחתי את עיניי.
הכרה.
היום הוא יום השנה. שנים עשר חודשים, ארבע עונות שחונות מאז התדפקו על
דלתי אלה ממדור נפגעים. למה לקרוא לזה מדור נפגעים ? הרי הם מתים, מתים, מתים ! או
שאולי אנחנו הנפגעים ? האלמנה שאני ? אני לא נפגעתי, צבא יקר, אני מתה בעצמי. מתה
המתהלכת בין החיים. נתתי לזה ארבע מחזורי טבע. כמו בגד שאני זורקת אם לא לבשתי
ארבע עונות, כך אני זורקת גם את המתה-חיה הזאת. שלוש מאות שישים וחמישה לילות,
אותו חלום מריר-מתוק. הגוף שלי כואב אליך איש יקר שלי, עורי צורב, משתוקק לנגיעה,
עורג לחום שיביא מזור לנשמתי הקפואה. הלילה כבר לא אחלום את החלום הזה. לא עוד.
חשבתי על רב-סרן
פלג, ראש מדור נפגעים. אני זוכת את העיניים האפורות שלו עם הדוק הכחלחל, כצבע הים
ביום אפרורי, מתרחבות בהפתעה, אולי מעט הערכה. אולי דמיינתי, כיון שעיניו, שלא
יכולתי להתיק את מבטי מהן, כשפתחתי את הדלת באותו ערב מזויע, שבשלן שניות כה
ארוכות לא ראיתי את המדים האפורים המתחבאים תחתן, המדים המבשרים שלא אכבס עוד
מדים, אלו של שגיא שלי, שלא אגהץ עוד בניחוח לבנדר עדין, שימהל בריח אבק וזיעת
אהובי, עיניו נמהלו בכאב. כראש מדור נפגעים, הוא כבר מזמן לא בתפקיד
ה"מבשר", אבל הסתבר שהוא מתגורר ברחוב המקביל. לאור העובדה ששגיא היה
אחד מחמישה-עשר לוחמים שנהרגו באותו לילה, ידיהם היו עמוסות בביקורי בית מהסוג
הנלוז הזה והוא לקח על עצמו את המשימה. משימה שהוא עתיד להצטער עליה בשעות
הקרובות, חשבתי בלבי, אבל ניערתי מיד את המחשבה הטורדנית. ברגע הזה, אני לא יכולה
לחשוב על מישהו אחר זולתי.
נאנחתי. קמה בלאות
למטבח, מדליקה את מכונת הקפה, שתתחמם לה בינתיים. שמה פעמיי לחדר האמבטיה. מנהג
יום ביומו, כאילו יהיה היום יום רגיל, כאילו יהיה לי שוב אי פעם יום רגיל. לקחתי
את הזמן באמבטיה, ממלאת לי מכל טוב מי הכנרת וטיפות שמן אקליפטוס. צנחתי בכבדות פנימה,
עוצמת את עיניי, מתמסרת, מנסה לשאוב נחמה מהמים החמימים, אך הנחמה ממאנת לדפוק על
דלת לבי, המכווץ בכאב שאינו מרפה מזה שנה. עשרים וארבע-שבע, לא בערות, לא בשינה,
לא באביב ולא בשקיעה.
באותו ערב בו דפק
על דלתי רב-סרן פלג, מלווה בקצינת המדור, צפיתי בפרקים של החמישייה הקאמרית, ששגיא
כל כך אהב. עברו כבר שבועיים מאז יצא למילואים וכמו תמיד, כשהוא שם, אין כמעט קשר
בינינו. התגעגעתי אליו אז התרפקתי על כמה טיפות צחוק. כשהייתה דפיקה על הדלת,
חשבתי שהוא חזר אלי. בטח שידפוק, הוא יודע שבהעדרו אני תמיד נועלת ומשאירה את המפתח
בדלת, פחדים קמאיים כאלה, שהוא למד לכבד. למרות שיכול היה להיכנס בדלת האחורית,
הוא תמיד נתן לי את העונג של לקבל אותו הביתה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה, כאילו
לא חלפו עשר שנים מאז שאנחנו יחד.
***
אני זוכרת את עיניו האפורות של רב-סרן פלג, את ההבנה שלי כשהבטתי
במדיו ובקצינה שעמו ואת בת-הצחוק שנועדה לאהובי וקפאה על פניי כתצלום בזמן. הדבר
הבא שאני זוכרת זה שהייתי חבוקה בזרועות חסונות, ספונה בריח לא מוכר, מרימה את
עיניי לפגוש באפור הסוער הזה, מבינה שזה אמיתי, שלא אראה עוד את שגיא שלי.
"גברת אלון" הוא החל בקול יציב ובוטח, כמי שמורגל היטב.
הרמתי את עצמי מזרועותיו ואת ידי כדי לעצור אותו, לבל יאמר לי את המשפט הזה.
"אם תסלחו לי", גייסתי את הקול הקטן שלי, "אני רוצה
להיות לבד עכשיו".
הוא פתח את פיו בניסיון לומר עוד משהו, אבל מיד השתקתי אותו.
"בבקשה", רק את זה אמרתי, לא יותר.
"יש עוד מישהו מבני המשפחה שצריך לפנות אליו ?" שאלה
הקצינה.
"לא", עניתי בקהות, "זה רק שנינו". חשבתי איך
בשנים האחרונות איבדתי את אבי ואחרי שנה את אמי. עכשיו גם את שגיא.
"אנחנו נחזור מחר בבוקר, גברת אלון", אמרה לי הקצינה,
מתפרצת לדברים שלא הספיק לומר רב-סרן פלג. הוא הסס, כאילו החליפו תפקידים והיא
הממונה. עמדתי בשקט, חיכיתי שילכו כבר.
הדלת נסגרה בשקט
מאחוריהם ואני בהיתי בה, נטועה במקום. קולו של מנשה נוי במערכון על ערב השירה
הקריא ברצינות תהומית: "פי כוס אם-אמק... פי כוס אם-אמק-ערס..." גל צחוק
עלה מקרביי ופרץ החוצה במחוק היסטרי. לא יכולתי להפסיק לצחוק. נפלתי על הרצפה,
ידיי תופסות בבטן, שהחלה לכאוב מרוב צחוק. גרוני החל פתאום לכאוב גם הוא, האוויר
לא הצליח להגיע ליעדו. רציתי לבכות, רציתי שירדו כבר הדמעות הללו וישחררו את הכאב.
אבל הן לא הגיעו. אני לא זוכרת את הדלת נפתחת שוב. אני לא זוכרת הרבה חוץ מהידיים
שלי, המכות ללא רחם על הגוף הזה, על המדים האפורים הארורים שלו, על החיבוק הזה שלא
התנגד וקיבל את עוצמת הפגיעה עד שנפלה עליי החשיכה המבורכת. התעוררתי במיטתי, כוס
מים ושני אקמולים לצד המיטה הבטיחו לי שזה לא היה חלום, שאני עדיין באותו סיוט.
***
מה שנשאר לי מהלוויה זה זיכרון ההשפלה מאלוהים, שתמיד האמנתי בו, גם
אם לא בדרכים המקובלות. התחננתי בפניו, בלבי ועל שפתותיי, "קח אותי
איתו..." כשהורידו את הארון לגומחה, שנחפרה בזווית מושלמת, כרעתי על ברכיי
והייתי בטוחה שהוא ייקח אותי. "קח אותי איתו", שפתיי מלמלו תפילתי ללא
קול, אבל ידעתי שהוא שומע. שומע ומתעלם. כרעתי כך המומה עד שזרועות, שהחלו להיות
מוכרות מדי, משכו אותי מעלה, מעמידות אותי על רגליי. "גברת אלון", שוב
הקול הזה. הרמתי אליו את עיניי היבשות, עיני האפור-ים נעוצות בי במבט יציב,
"את לא לבד, אנחנו ניפגש כשתסתיים השבעה ו..." המשך דבריו נבלע בדמי
הרועש באוזניי, זועם ורותח על תפילה שלא נענתה.
במהלך ימי השבעה
הסתגרתי בחדרי, שומעת שברי שיחה מהחברים שעוד נותרו בחיים מהפלוגה. זה היה כאילו
השכרתי להם את האזור הציבורי בבית כדי שיוכלו לדבר, לבכות ולהתנחם על שגיא שלי... שלי.
החיים בחודש הראשון הפכו לריטואל של חלום-יקיצה-אמבט-קפה-בית קברות. מידי יום
ביומו, התייצבתי בקבר של שגיא. בית העלמין רחוק מרחק צעידה של חצי שעה. בפעם
הראשונה, רציתי פשוט לוודא. סופסוף היינו לבד, בלי קהל אוהד ומטריד. שוב ניסיתי את
תפילתי הקבועה לאלוהים, שוב השיב את נפשי ריקם. לאחר גילוי המצבה, הפסקתי ללכת
לבית העלמין. ידעתי שמשם כבר לא יגיע האיחוד שלנו. נעתי את חיי בחוסר מנוחה, מנסה
להטביע את עצמי בים של עבודה במשך היום ובים התיכון במשך הלילה.
שלושה חודשים אחרי,
הגיע השישה במאי, יום הולדתו שך שגיא שלי, של אהובי. מצוידת באספרסו האהוב עליו,
צעדתי לקבר. החלטתי לתת לעניין ניסיון נוסף. אחרי הכל, זה המקום האחרון בו היינו
יחד. יושבת על הקבר ישיבה מזרחית, מזגתי את הקפה לכוסות האספרסו שקניתי לו בניו-יורק,
שרק מהן היה מוכן לשתות. "גברת אלון", הקפיץ אותי קולו העמוק של רב-סרן
פלג והכוס שבידי הכתימה את השיש הלבן בקפה. "אני כל-כך מצטער", הוא
נחפז, אוחז בידי כדי לבדוק שאין כוויה, שולף בקבוק מים וחושף את הקבר במלוא לובנו
המחליא. "ממ... מה אתה עושה כאן ?" שאלתי, מנסה לייצב את ידיי הרועדות,
ממבוכה אולי. "אני שוב מתנצל, אי... אה... אייר, הבהלתי אותך... פשוט הייתי
בדרך החוצה כשראיתי אותך וחשבתי לשאול מה שלומך".
מאז התאלמנתי, אני
מוצאת את העיניים האפורות-סערה האלה בכל פינת רחוב, או כך לפחות נדמה לי. אמנם אנו
גרים ברחובות מקבילים, אך מעולם לא פגשתי את רב-סרן פלג לפני מותו של שגיא ועכשיו,
אני רואה אותו רץ, יושב בבית קפה, אפילו בקולנוע באותה שורה. "מה מביא אותך
לכאן היום?" שאלתי לבסוף, "עוד לקוחות למדור 'נפגעים' ?" לא יכולתי
להסוות את הלעג בקולי למילה המתועבת הזאת. אם שם לב, אלכס פלג בחר להתעלם. במקום
זאת, ענה לי, "היום יום ההולדת של אשתי, היא קבורה כאן בחלקה המקבילה".
כנראה שהחוורתי מדי כי הוא הושיט יד לייצב אותי ושאל אם הכל בסדר.
"ככ..כן", עניתי חלושות, "זה פשוט ש... היום יום ההולדת של
שגיא", פלטת בשקט.
הסכמתי להצעתו
לשתות קפה בחברתו ושם שוחחנו באריכות. מצאתי שנעים לשוחח איתו. הוא שיתף אותי
באובדן הפרטי שלו. אשתו, יעל, הייתה נווטת שנהרגה בתאונת אימונים בצרפת, חמש שנים
בדיוק לפני ששגיא שלי מצא את מותו. נדהמתי לגלות ששגיא ויעל חלקו את אותו תאריך
לידה ואותו תאריך תפוגה, חמש שנים מפרידות ביניהם בגיל ובמוות. לראות את אלכס פלג
ממשיך בחייו ומוצא את ייעודו בסיוע לאחרים כמותו, היה אמור להוות נחמה עבורי, אך
אני רק ראיתי את הכחול העמוק שבים ורציתי לטבוע בתוכו בכל בוקר מחדש, כשהקצתי מאותו
חלום ארור.
***
נשמתי עמוקות ויצאתי מהאמבטיה ומהמים שהספיקו כבר להתקרר. התעטפתי
בחלוק המשי האפור-פנינה, שקניתי לי בניסיון להביא קצת רוך לגופי הנוקשה מחוסר מגע
אוהב. הכנתי לי קפה, טוחנת את הפולים, מנסה להתנחם בארומה הקולומביאנית שממלאת את
המטבח, אך ממאנת למלא את ריאותיי. בשנה הזאת, האוויר לא מגיע עד הסוף והנשימה שלי
שטוחה וצורבת. הצצתי בשעון וראיתי שנותרה עוד שעה לאזכרה של שגיא. לגמתי את הלגימה
האחרונה מההפוך שרק השאיר בי היום את טעמו המר. הגיע הזמן להתחיל במופע, חשבתי
לעצמי במרירות נחושה.
הכנתי הכל בערב
הקודם. השריתי את החלוק הלבן בג'ל ההדלקה מתוצרת גרמניה, חשבתי שזה סימבולי משהו.
הדיסק עם השיר האהוב עלינו כבר במערכת. הנחתי את הכוס בכיור, לא טורחת לשטוף אותה.
ניגשתי למערכת ולחצתי על כפתור ההפעלה. המנגינה הקסומה עוטפת אותי וקולו של סטינג
ממלא את החלל שבלבי. "I burn for you", הוא שר ואני נמסה איתו,
הדמעות שלא הציצו אף לרגע מנחם אחד בשנה האחרונה מצאו את דרכן אל פניי, אל גופי.
הורדתי את חלוק הרחצה, צועדת אל הגיגית שבה החלוק הלבן שלי, התכריך שלי. אני אצטרף
אליך, שגיא שלי, גם אם אין אלוהים שייקח אותי אליך, אני אמצא את דרכי בעצמי. ליבי
פועם בציפייה, המוסיקה מחרישה את אוזניי ורעשי הרקע של השנה הארורה הזאת נמסים,
ריח הנפט אל החופש באפי, בתוכי, בנשמתי. כמו פרפר אל האש, התקדמתי כבתוך חלום,
מרימה את התכריך הלבן מהתבשיל הדליק. ומצאתי את עצמי באוויר, מונפת אל הספה, גוף
מוצק מונע ממני יכולת לזוז, בקושי לנשום יכולתי.
פקחתי את עיניי
בבהלה, מוצאת אותן באפור הסוער ביותר שראיתי מימיי. "אלכס..." שפתיי
סימנו את שמו ללא קול והוא רק הביט בי, בשקט שעליו התנפצו אותם גלים מוטרפים
בעיניו שאיימו לקחת אותי למצולות. קולו של סטינג גווע ונשימותינו שמיאנו להירגע
הדהדו בבית. אחרי מה שנדמה כנצח, נעשיתי מודעת לגופי העירום ולכובד משקלו של אלכס
פלג עליי. "מה אתה עושה כאן ?" שאלתי בשקט מפתיע. אלכס הסתכל עליי כאילו
יצאתי מדעתי או שהוא יצא מדעתו. "חשבתי ללוות אותך לבית העלמין היום",
הוא פלט לבסוף. זעתי תחתיו באי נוחות, מודעת יותר ויותר לקשיות שריריו, לבטנו
הקשיחה שנצמדת לבטני הרכה, לזקפה שלו שנלחצת דרך מכנסי הג'ינס, מטריפה את ערוותי. נרעדתי.
אני בטח יוצאת מדעתי, חשבתי לעצמי וצחוק מוטרף נפלט מפי. מביא עמו גל בלתי נשלט
שהושתק רק כשאלכס חסם את פי בשלו. הוא נישק אותי בתקיפות כזאת, מפסק את פי
בתובענות, שפתיי מתחילות להתמלא בחום שהובער בנו. בירכתי מוחי עברה המחשבה שאולי
בכל זאת הודלקה האש, רק שהתבערה הזאת מרחיקה אותי משגיא שלי, מרחיקה אותי מהמוות
אליו ייחלתי רק לפני רגע. והנה גם המחשבה הזאת חלפה ופי נפתח מעצמו, מחזיר תשוקה
בתשוקה, גופי מנסה להיבלע בגופו של אלכס. ידו ליטפה את פניי, את צווארי, חופנת את
שדיי, אצבעו ללא רחם מעסה את פטמתי. "אייר... הו, אייר", הוא גלגל את
שמי על לשונו, בלחישה שגרמה לגופי להתעורר לחיים שנלקחו ממנו באותו לילה ארור ולהיסחף
לחמימות המגע הסוער.
ואז הוא עצר, מרים
את גופו מעליי, גופי הבוער נרעד מהאוויר הקר שזרם בינינו פתאום. הוא כיסה את גופי
העירום בחלוק האמבטיה שלי, עוזר לי להתיישב. הוא נראה אבוד, העביר יד מוטרדת
בשערו. ישבנו כך שנינו, מסדירים כל אחד את נשימתו. לא דיברנו על מה שהיה, לא היה
צורך במילים. קמתי, התלבשתי ויצאנו יחד לבית העלמין. אחרי האזכרה של שגיא, כולם
עזבו את הקבר ואני נותרתי לידו. נשכבתי לאורך הקבר, חיבקתי את שגיא שלי, בכיתי
ונפרדתי ממנו. מבינה בפעם הראשונה באמת שדרכינו נפרדו. כשנעמדתי לבסוף, מוכנה
לעזוב, ראיתי את אלכס בחלקה המקבילה. נזכרתי שהיום הוא גם יום השנה של יעל. הלכתי
לכיוונו, נעמדת לידו בדממה. מביטה במצבה של יעל, מנסה לדמיין איך היא הייתה ומה
היא חושבת על שנינו שם, עומדים ומתבוננים בה בשתיקה. אלכס שילב את ידו בידי
והמשכנו משם, צועדים יד ביד את הדרך.
***
ישבתי על החוף, מביטה בים.
יום בהיר היום, אך אין שמש. המים אפורים.
אני מוצאת בהם נחמה.
עוד מעט ויסערו עליי ואמצא בהם תשוקה.
אני נעמדת, משילה את שמלתי וצועדת לכיוונם,
עוד רגע אכנס ואטבול בתוכם ואמצא בהם אהבה.
~~~סוף~~~
