19 באפריל, 2012
פנג שואי, סין וטיבט במבט אל החיים שמעבר
השבוע פגשתי מכר. אחת לכמה חודשים אנחנו נפגשים בענייני דיומא ובזמן עשייתם שותקים או משוחחים שיחות המגיעות לרוב לעניינים ברומם של אנרגיה, פנג שואי ועולם. בפגישה זו בחרתי לשאול אותו מה עשה למען עצמו בעת האחרונה. השיחה הובילה לקושי המקיף את חייו בימים אלו בעיקר עקב תהליך פרידה מהחיים של אביו היקר. דמעתי עמו ונפרדנו עת איחלתי לו שיצמח ויחזק מן הקושי והכאב. כמילותיו של לאו צה בספר הטאו (בתרגומו של ניסים אמון) "האושר על גבי העצב נישא...".יצאתי משם לסעוד אצל הוריי, פגישה שנקבעה מראש. חיבקתי את הוריי מעט יותר מהרגיל, ומי שמכיר אותי היטב יודע כי, בכל מקרה, חבקנית רצינית הנני, אז הוריי קיבלו אקסטרות באותו יום. כשנפרדנו, כהרגלי הודיתי להם וכהרגלו של אבי, ענה לי בצניעות: 'על מה?'. הפעם עניתי לו ב: 'על שאתם כאן'.
תורת הפנג שואי התפתחה לראשונה מתוך דאגה לקבורת האבות. הסינים היו מעוניינים לקבור את אבותיהם, בעמדה הטובה ביותר ממנה יוכלו לדאוג לצאצאיהם. הסינים מאמינים בחיים שמעבר לגשמי ובחשיבות הטיפול במתים. הם הגיעו להבנה כי בעצמות האבות טמון המטען הגנטי של הצאצאים. כך, עוד לפני שהכניסו את הצ'י / אנרגיית החיות לתוך מפת הפנג שואי לטובת המבנים "החיים", הם עבדו עם מודל "רצף השמים המוקדמים", המקיים מאזן מושלם של כוחות אנרגטיים, אך חסרי תנועה ובכך מותאם למקום סטטי, חלקת קבורה. בעזרת מודל "רצף השמיים המוקדמים" החליטו על מיקומן המיטבי של חלקות קברי האבות.
אני מאמינה גדולה בצירופי מקרים ובשבוע שעבר מצאתי את עצמי ללא ספר קריאה לרוחי לצד המיטה. עיינתי בספרייה ועיני צדה את ספר המתים והחיים הטיבטי / סוגיאל רינפוצ'ה, ספר שנמצא עמדי מזה כעשור ומעולם לא סיימתי לקוראו. חבר לעבודה המליץ עליו כשהתמודדתי עם מותו הקרב של איש יקר לליבי ועם האפשרות שאאבד את חברתי הטובה. סוגיאל רינפוצ'ה מביא בספרו את ההיבט של הטיבטים על המוות, המשליך על איך וכיצד הם חיים. קראתי הרבה בזמנו ושוב חזרתי והתחלתי מהתחלה. זה מעין ספר שלוקח זמן לעכל. המלצתי לאותו מכר השבוע על הספר, לא מתוך מחשבה שיש שם תשובות שאין במקום אחר או שבכלל יש תשובות, אלא מתוך מחשבה על השאלות שהספר מעורר והאפשרות שהוא נותן להביט לעולמם של אנשים אחרים וללמוד כיצד הם מתמודדים עם הדבר הוודאי אותו אנו יודעים: "כל הבאים בשער העולם מתחילים את דרכם אל המות" (לאו צה).
כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו בקינון, מכינים ומכשירים את כניסתם של קטנטנינו לעולם, דואגים שתהיה כמה שיותר עוטפת, חומלת, אוהבת, שיהיה נעים לצאת מהרחם המוגן אל החיים החשופים. אנחנו עושים הכל על מנת שתהיה להם קליטה קלה. הטיבטים דואגים, על פי ידע שצברו אבות של אבות, להכין את יקיריהם לפרידה כמה שיותר קלה מהעולם, שלמדו להכיר עת הגיעו אליו כתינוקות, אל העולם שאצל חלקנו כבר נשכח ונראה מפחיד ומאיים.
גם ספר הטאו שקיבלנו במתנה בערך מאותה תקופה של לפני עשור, יצא אל האקרנים של מחוזות הקריאה בבית הכסא בחודש האחרון ויש משפט אחד משם שמלווה אותי יומיום והוא: "דאג לסוף כפי שאתה דואג להתחלה ולא תראה כישלון בדרכך". הוא מלווה אותי מהסיבה הפשוטה שקשה לי לסיים דברים. אני כן מתעקשת עם עצמי אך זה אינו בא לי בקלות. אם זו העבודה האחרונה שהגשתי לתואר, ניקיון החלון האחרון מתוך עשרים ושלושה(!), השעה האחרונה של סגירת הערב שלאחריה עוברים ממצב משפחתי למצב זוגי/אישי ואף פינוי חפצים למסירה אחרי שכבר עשיתי את העבודה המאתגרת של להוציא אותם מחיי.
יום הולדתי קרב, תמיד בימים אלו הנעים בציר של צער-אושר. האיש ויקיריי שואלים אותי אם יש משהו מיוחד שאני רוצה בו. חשבתי הרבה על כך בימים האחרונים והחלטתי כי לשנת חיים זו אתן אני לעצמי את המתנה של לדאוג לסוף כפי שאני דואגת להתחלה, אעשה למען תפרי הקצוות, שיחזיקו את רקמת חיי, שלא תיפרם ותישאר נאמנה גם בבכי גם בשחוק.
ואתם, שבחביבותכם נתתם במה להגיגיי, האם דואגים אתם לסופם של דברים?
שלכם,
לילי מילת
