רק לא בפנים

רק לא בפנים // לילי מילת מתבלת עדות שמיעה

חצי ישובה על רצפת המקלחון, החברה של דני צמודה אליי מצד שמאל והרגליים שלי עליו, משקשקות ברעד בלתי נשלט. התבוננתי עליהן מהופנטת. מנסה להבין איך הן חלק מגופי ואני מנסה לדבר אליהן בהתחלה בעדינות כמו לילד קטן 'תרגיעו' ואז שואגת עליהן במוחי קללת הארי פוטר מהעתיד, 'שתק!' אבל הן, יש להן מנגנון הפעלה אחר.

רק לפני רגע הייתי במיטה החמימה, חולמת על אמא, שוב מוכיחה אותה בחלום על כך שאמרה שהיא חוזרת בערב, שזה רק ניתוח קטן ואיך היא לא חזרה. איך ניסו השכנים לשכנע אותי שהיא לא באמת חוזרת ואיך השתכנעתי רק כשראיתי את סבתא אצלנו. תמיד בחלום היא עונה לי את אותה תשובה מרגיזה, פושטת ידיים לצדדים ובפניה הבעה של 'מה לעשות?, זה מה שיש, תתמודדי...' בחלום הזה, הייתה פריצת דרך. סופסוף, היא דיברה איתי. אבל, לא הצלחתי לשמוע, היה כזה רעש פתאום ואז התעוררתי, שוב הדודים שלי רואים סרט אקשן, היריות האלה. עשן יצא לי מהאוזניים מרוב כעס, בגללם לא שמעתי את אמא! צרחתי עליהם שינמיכו את הטלויזיה..

בינתיים, דני ואסתר החברה שלו התמזמזו בחדר. גם הם שמעו רעש אבל זה היה מהגינה. אסתר ישר אמרה 'מחבלים...', כל שטות היו אומרים מחבלים, כבר למדתי את זה בחודשים הספורים בהם אני בארץ, זה כמו מנטרה. דני מייד ענה לה 'נו, מפגרת...טוב, הנה אני בודק, טוב?!". חלונות ההזזה חרקו כשהוא פתח את החלון והמחבלים פתחו באש בהתאמה. 'שיט', הוא פלט והתקשר למשמר האזרחי.

את הדלת דני חסם עם הפסנתר. לכל פולני יש בבית פסנתר, זה מגיע יחד עם שם המשפחה. הדודים שלי נדחפו להתחבא בבית השימוש, רק בהמשך הלילה הארוך הזה הבנתי לעומק את השימושיות שלו.

והנה אנחנו על רצפת המקלחון ואני מביטה ברגליים הרועדות שלי ואז בארונית הכביסה, חושבת שיכולתי להיכנס ולהתחבא שם, אני מספיק קטנה...דמיינתי איך המחבלים באים ומוצאים אותי ועשיתי חזרות בראשי, איך אני משכנעת אותם שהם יכולים לעשות בי כרצונם, רק לא בפנים, רק שלא יכערו אותי, זאת תהיה פדיחה מושלמת אם תהיינה לי צלקות על הפנים. עדיף כבר שיהרגו אותי.

אמא למשל, הייתה מאוד יפה גם כשהיא מתה. היא שכבה לה בארון, ישנה, מאופרת עדין, עם השמלה בצבע סגול לילך ואני עמדתי לידה, יודעת שמצפים ממני לבכות ואני רק רציתי לגעת בה, לראות איך זה מרגיש, אבל לא היה לי נעים עם כל האנשים שמסתכלים בי ובכל מקרה, חשבתי לי, זו ששוכבת בארון הזה, היא כבר לא אמא שלי..

אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני, כשסיפרו לי שאני בכלל יהודייה, שמחתי לשמוע שאני עוזבת לארץ אחרת ויש לי שם דודים. פלטתי בליבי אנחת רווחה כשהבנתי שלא סבתא שלי תטפל בי מעכשיו, אין לי כח למלכת הדרמה הזאת, שממלאת את תפקיד האם השכולה כאילו היא על איזו במה בברודוויי.

איזו שנה זו הייתה, גם אמא מתה, גם ארץ חמה חדשה, גם עברית למדתי צ'יק-צ'ק, לא היו לי כוונות להיות שונה. את השם הישראלי שלי, קרן, בחרתי בעצמי. את בת המצווה שלי חגגו לי בחודש שעבר. אני זוכרת איך אני ורונית, החברה הישראלית הראשונה שלי, אכלנו את הפתי בר שהביא לי אחד הבנים מתנה לבת-מצווה וקראנו את הברכות שכתבו לי. מעניין איפה רונית מתחבאת עכשיו? חשבתי לעצמי ואם גם לה קורים דברים משונים כמו לי. חייכתי כשחשבתי איך שהכל ייגמר אני ורונית נשב ונצחק ונרגיש גיבורות כמו בסיפורים האלה שכולם מספרים כל הזמן על איך ניצלו מהמחבלים. בטח כל החבר'ה בשכונה יסתכלו עלינו בהערכה.

כשמחשבותיי חזרו ראיתי שבינתיים, הרגליים שלי המשיכו לשקשק להן, לא עזרו ההוראות ששלחתי, כנראה נתקעו בפקקים בדרך מקליפת המוח. כן, הן ודאי נעצרו בשטפונות שלפוחית השתן שלי, שגם היא החליטה לפתוח את הסכר מבלי להתייעץ.

דני הביט בפניי לרגע אחד קצרצר ואז, כאילו קרא את מחשבותיי, היד שלו נחתה על הלחי שלי בעוצמה כזאת, משתקת באחת את רגליי הרועדות. הנה, לדני הן כן מקשיבות, חשבתי ועכשיו, יהיה לי גם סימן על הפנים..

במקום בו התפוצצו, חברתי הישראלית הראשונה, רונית יחד עם אחיה הקטן והחמוד,

צמח נרקיס. ממש מתחת לחלון חדרי.

(photo: https://www.flickr.com/photos/92447777@N06/)

מזפזפת בין תהומות היצירה אל האור ~ שבוע הספר העברי/הרביעי

בצהרי יום האתמול השתרעתי במיטה,

מנסה לעבור מתפקידיי היומיומיים המקרקעים את מחשבותיי,

לעבר הנסתר המחכה להתגלות שלכיוונו אני רוצה/צריכה לנסוק.

הצורך לכתוב מפעפע באצבעות אך היומיום נאבק וכשלפתע הוא משחרר ומורה 'עכשיו תשבי תכתבי', הצורך בוחר דווקא להיתקע, מתמרד על פני היומיום כאומר 'אתה לא תחליט עליי'.

תנועה עדינה תפסה את עיני ובהשתקפות חרירי התריס בארון שממול, נצפתה תנועת עלי העצים שרוח צפונית מרקידה אותם. 
התבוננתי בתנועה מהופנטת, סיפור חדש נרקם.

וזהו.

זה כל מה שהיה צריך לקרות כדי שאוכל לעבור למימד האחר.

צפיתי לאחרונה בסרט "המינגווי & גילהורן" בו הוא מדבר על המעבר בין הבדידות והאנונימיות של הסופר אל קדמת הבמה שפוגמת ביצירתו וכך הוא אומר: "כתיבה במיטבה משמעותה חיי בדידות. ככל שעולה מעמדו הציבורי של הסופר הוא מפסיק להתבודד ולעיתים קרובות יצירתו מידרדרת כי הוא עובד לבד. אם הוא סופר מספיק טוב עליו להתמודד עם הנצח או אם העדרו מידי יום".

אולי זה מעט קשה וקיצוני אך אני יכולה להבין את האמירה הזאת של המינגווי וגם להתחבר אליה בימים של קושי במעברים שתארתי קודם וגם בימים של שבוע הספר, בו אנחנו, הסופרים והמשוררים, עוברים מהדף המודפס/מוקלד אל הדף הראשי.

מניסיון השנים הקודמות אני יודעת שהקרקוע הנובע מהעשייה החשובה והמהנה הזאת של מפגש עם הקוראים, סוגר את השער לכתיבה, לפחות אצלי זה כך.

יש לי יעדים שהצבתי לעצמי וכדי שאהנה על הקרקע כשיפגשו בה כפות רגליי, 
אני צריכה לקטוף מספיק מהתהום. אז אני כותבת במרץ בימים אלו:)

זוהי ההכנה המרכזית שלי ליום רביעי הקרוב, היום בו ייפתחו שערי כיכר רבין וניתן מקום לחגיגה של ספרים חדשים לצד ותיקים ואפשרות לקוראים לפגוש, לשוחח ולשאול את האנשים מאחורי המילים.

בנימה פילוסופית זו, אני מזמינה אתכם לבוא לבקר בדוכן הוצאת "סער",

אני אהיה שם ביום רביעי, 7.6.16, החל מהשעה 18, כיכר רבין תל-אביב.

אני עושה באהבה את הדרך מדגניה כבר השנה הרביעית ומחכה לפגוש בעצמי את הסופרים והסופרות שאני מעריכה ומנעימים את ימיי בקריאה.

אני מזכירה לכם, שספרי "בית התאומים המסתובב", יימכר בחצי מחיר

ובין אם אתם מזמינים אותו אישית ממני בדואר ובין אם רוכשים אותו דרך ההוצאה לאור, אני תורמת מהכנסותיו למחלקה ההמטולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, לה אני חייבת תודה גדולה.

נתראה בכיכר ~ שלכם באהבה,
                                          לילי מילת

                    

"אני ב2 למאי" ~ פוסט יום-הולדת בלוג

ינואר.

יום הולדת לאחי. עוד שלושה ימים, עוד יום הולדת לאחי.

עוד שבוע, יום הולדת לאבא.

ואני פשוט לא הבנתי למה יום ההולדת שלי כל כך רחוק, 

כזה רחוק, שעד שהוא יגיע כולם כבר ישכחו...

אז ישבתי על כסא, בפתח הבית וכל חבר של אחי שנכנס וכל אורח שהגיע לסף ביתנו (ואמא אירחה המון!) 

היה נתקל דבר ראשון בשומרת הסף שאמרה לו או לה: "אני, ב-2 למאי..."

לסבתא שלי יש הרבה נכדים ונכדות אבל רק את תאריך יום ההולדת שלי היא זוכרת.

לדעתי, בטח אם אתקל באחד מחברי הילדות של אחיי, הם ידעו לומר מתי יום הולדתי, גם בלי עזרת הפייסבוק.

אז מה יש לי לומר על 2017 שלי?

בשביל זה, אני צריכה לקחת קפיצה אחורה בזמן, עשרים שנה.

1997 הייתה שנה בה יצאתי למלחמת העצמאות הראשונה שלי.

הבנתי שעד אז, כל בחירה שבחרתי וגם כאלו שלא, היו עבור מה שרציתי שיתאים לי אבל בעצם לא התאים.

עזבתי מאחוריי, כל דבר, מקצוע, אוניברסיטה, מחשבה ואנשים שמאוד-מאוד רציתי שיגדירו אותי 

אבל, בדרך, ברצון הזה להיות מה שאני לא, בעצם ויתרתי עליי.

ב-1997 התבוננתי לעצמי בחוּם שבעיניים ואמרתי לי בפעם הראשונה בחיי: 'זה לא כל-כך נורא הצבע הזה, 

אולי אני אפילו אוהבת אותו, אולי אני אפילו אוהבת אותי...'

החיים שלי נבנו מאז, כרצוני, בדמותי ובצלמי וכך אני אוהבת אותם, עם כיעורם, עם יופיים, 

עם 50 הגוונים של הצהוב שבהם (אם כבר פרחים אז שיהיו בצהוב:))

ועדיין, הגיעה 2017 והחלטתי לצאת שוב למלחמה, מלחמת עצמאות שנייה.

מצאתי את עצמי שוב, במקומות הכי חשובים, לא מביאה את ה100% שלי, 

מסתפקת ב-50% ולעיתים אף פחות.

וזה עייף אותי.

הסתדרתי עם זה ופתאום הגיע הרגע שאמרתי לעצמי 'אני לא רוצה להסתדר,

אני רוצה לסבול וליהנות ולחיות את "אותי", ככה, 100%'

The way I (don't) wear my hat

The way I sing off-key

The way my smile just beams

The way I sip my coffee...

לפני 19 שנה (ממחר...) הכרתי את האיש שאיתי, 

שכבר בשנה הראשונה שלנו יחד שאל אותי פעם "למה מלחמה? לא יותר טוב שלום?"

אז גם הפעם הוא הזכיר לי למה. 

למה בחרתי להיות עם מישהו שחושב אחרת ממני ב- 180 מעלות, עם האתגרים ההדדיים הנלווים לכך.

כיוון שרק הוא יכול היה להראות לי את השלום על פני המלחמה ועדיין להביא את "עצמי", את ה100% שלי.

אז, "שלום העצמאות" שלי, זו 2017 עבורי.

הורעפתי בכל-כך הרבה ברכות היום, שנותר לי רק לתת חזרה:

מאחלת לכם להביא לא פחות מ-100% שלכם באשר תלכו.

לא נועדנו להיות אלא אנו עצמנו. זאת הסיבה שקיבלנו DNA ייחודי רק לנו.

נסו ותופתעו כמוני, כמה אוהבים אתכם, בדיוק כמו שאתם, לא אחוז אחד פחות.

שלכם באהבה,
                 לילי מילת

One Moment In Time

לקחת את הצעד הראשון לקראת האביב

וויל סמית' סיפר פעם על אביו שנתן לו ולאחיו משימה – לבנות חומה. כילדים, הם לא הבינו ממש את הכוונה ובדמיונו לא יכול היה לדמיין איך חומה גדולה כזאת נבנית. בתהליך שנמשך זמן רב, הוא הבין דבר אחד, אותו אימץ ומלווה אותו כל חייו: take the first step (קח את הצעד הראשון). אני לא צריך לדעת איך החומה כולה תיבנה, אני רק צריך לקחת את הלבנה הראשונה ולהניח אותה במקומה, באופן מושלם.

כל פרויקט גדול, כל בית שנבנה, כל צ'יפ מחשב שמתוכנת, כל ספר שנכתב, כל כוריאוגרפיה של ריקוד וכל שיר שמתנגן, מתחילים מהלבנה הראשונה, מהצעד הראשון, מהמילה הראשונה ומהתו הראשון.

הגיע זמן אביב ואיתו ריענון המרחב שלנו, בבית, בעבודה, ברכב, בגוף ובנפש.

כמה אנחנו נהנים לרכוש ולמלא את ביתנו בכל טוב חפצים יפים, בגדים, מאכלים. אחרי רכישה טובה אנחנו מרגישים מלאים, אך כמו אחרי ארוחת חג מסורתית (בעיקר אם זכיתם באמא בשלנית כמו שלי), אנחנו לעיתים מלאים מידי, שואלים את עצמנו למה היינו צריכים לאכול / לקנות כל כך הרבה...

זה יכול להיות כייף באותה מידה ולעיתים אף יותר, לשחרר את החפצים המיותרים שלנו. פתאום מרגישים קלים יותר, זה קצת כמו להשיל כמה קילוגרמים מיותרים. אגב, יש קשר בין אגירת חפצים ל"אגירת" משקל.

אתם לא צריכים לדעת כיצד יסתיים ניקיון האביב שלכם, אתם רק צריכים לקחת את הצעד הראשון, האחד שתבחרו, בתחום שהכי בוער לכם ולעשותו בשלמות.

"אני רוצה רגע אחד בזמן, בו אני יותר ממה שחשבתי שאני יכולה להיות... באותו רגע בזמן אני ארגיש נצחית... באותו רגע בזמן אני אהיה חופשיה..."

וויטני יוסטון הנפלאה, זיכרונה לברכה, בקולה הנפלא ומילותיה המנצחות שרה על רגע אחד בזמן. "כל יום בחיי, אני רוצה שיהיה, יום בו אתן את הכי טוב שבי", כך מתחיל השיר.

השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבורי במקומות מסוימים. עם זאת, קיבלתי רגע אחד בזמן, רגע קצר, רק רגע אחד, בו הייתי יותר ממה שחשבתי שאני יכולה אי פעם להיות, רגע אחד בזמן בו הרגשתי נצחית.

"אתה תהיה מנצח לאורך חייך, אם תתפוס את הרגע האחד הזה בזמן ותגרום לו לזרוח", כך ממשיך השיר.

הרגע שלי חלף אך הוא מתקיים בתוכי. תפסתי אותו והוא זורח בי גם כשהשמש שוקעת וכך אני יודעת שאני מנצחת גם כשאופפת אותי תחושה של תבוסה.

אז קחו לכם רגע אחד בזמן, 

תתבוננו בקליפ מעורר ההשראה הזה, תקשיבו למילים החכמות, 

תיהנו מהאתחול (restart) שמעניק לנו האביב 

ובכל יום, תנו את הכי טוב שבכם 

כי יש בכם ובכן הרבה יותר ממה שחשבתם שאתם יכולים להיות.

שלכם באהבה,

לילי מילת

תמונה בחוף הים בחיפה שצילמה בתי הקטנה ספיר והנציחה רגע אחד בזמן:)

מוזמנים גם לדף שלי:

https://www.facebook.com/maylatlili/

‏אישה בלי ארץ

‏אישה בלי ארץ מבט על נשיות, פלמנקו והשמים שמעל

לא זוהר הוליוודי, לא בגדים נוצצים, לא אורות במה.

ישובים אנשים במסבאה, מעין טברנה יוונית אך לא ממש.

על מה שנראים כמו ארגזים יושבים נגן גיטרה, זמר ועוד מישהו שמתופף על הארגז עליו הוא יושב.

יחד עם הקהל נוצר מקצב, יש שירה, כולם חלק מהמתרחש.

ואז היא נעמדת, אישה במלוא נשיותה, עונדת את קמטיה ואת שערה המאפיר בגאווה. קמטי הבעתה רבי השנים ממסמרים אותי למסך הטלוויזיה הקטן של נוף ילדותי.

הפנים הללו שלה יחד עם גופה עטוי שמלת השכבות שאני לא מצליחה להבין היכן היא מתחילה והיכן נגמרת, מתחילים לנוע ומספרים לי סיפור – סיפור מרתק, עתיק. היא יוצרת מוזיקה בתיפוף נעליה ועיניי נפערות ~ קסם.

לעיתים היא נראית לי כאובה, סובלת ולפתע, היא מחייכת חיוך קטן ואני משחררת את הנשימה שלא ידעתי שהחזקתי ~ הקלה.

ואז הוא מופיע, נעמד בפתח המסבאה, דמותו ממלאה את חלל החדר ובריקוד שלו הוא מביא חוזק, עוצמה ונראה כאילו הוא אומר לה – 'אני כאן בשבילך'.

היא מספרת לו בתיפוף עקבה ובפרחי ידיה את מכאוביה והוא מחזיר לה במקצב משלו המבטיח לה שהיא לא לבד. אחרי דין ודברים, היא נפתחת, מעניקה לו מרכותה המתובלת בעוצמה פנימית שרכשה בניסיון חייה והוא אוחז בה ונאחז, טובל באגמה המחבק.

אלו תמונות זכרוני כשאני מהרהרת בפעם הראשונה בה פגשתי את הפלמנקו בילדותי.

בתרבות סין, האם, יין, פירושה – הארץ והאב, יאנג, פירושו – השמים.

האנרגיה העצומה של הארץ מסוגלת לתמוך בכל צורות החיים, היא נדיבה וסובלנית.

היום, יום האישה הרשמי, אנחנו חוגגות את נשיותנו, מכירות בכוחנו ובזכותנו לחיים מלאים כאן עלי אדמות.

וירג'יניה וולף אמרה פעם, "כאישה, אין לי מדינה, כאישה, המדינה שלי היא כל העולם", בדיוק כמו האם, הארץ, האדמה של כולנו.

דווקא ביום זה אני מוצאת את החיבור בין היין הנשי, הארצי שמביט לשמים, אל היאנג ומזמין אותו להתחבר, ליצור את המושלם.

כי בכל איש יש מהאישה ובכל אישה יש ממנו.

בחיבור הנכון לא נוכל לדעת היכן היא מתחילה והיכן הוא נגמר. יש מעגל של הזנה בין שתי האנרגיות – בין השמים לארץ – ללא הארץ השמים היו מתקיימים בריק תהומי וללא השמים הארץ לא תוכל לנשום אויר פסגות.

בקטע הפלמנקו הקצר שצילמתי כאן, מתוך מופע מרטיט בפסטיבל הפלמנקו בים האדום 2017, מודגם בעיניי החיבור בין היא להוא, אם זה בריקוד בו הסיפור שלו ושלה מרתק ואם זה בשירה שחולקים קולות הזמרת והזמר.

מבחינתי, זו הדגמה של שלמות.

https://www.youtube.com/watch?v=LwFSQ-2qu0A&feature=youtu.be

לחיי הנשים באשר הן והגברים היודעים לנשום אליהם את הנשיות וליצור שלמות מחיבור זה!

 שלכם באהבה ~ אולה!

לילי מילת

מבריחים שדים ורוחות ~ 2017, שנת התרנגול

מבריחים שדים ורוחות

על שנת 2017, שנת התרנגול

דן בן-אמוץ הגה את שמם של "התרנגולים" והשיר שפתח את תכניתם הראשונה היה, איך לא?, "שיר התרנגול" – 'כבר בוקר, כבר שחר... קורא קריאת הגבר... קו קו רי קו..."

הכצעקתו?

אני, העירונית מבטן-מלידה ובנשמה, שעברה לדור בשכנות צמודה לאחד כזה, יכולה להעיד שהשחר של התרנגול פוגש אותו בכל שעה שמתחשק לו והכי מתחשק לו באחת-שתיים-שלוש לפנות בוקר...

אז הסינים טוענים שקרקוריו משמשים להבריח רוחות ושדים וכנראה אצטרך לסלוח לקיומו ולו בשל היותן היושרה וההגינות מתכונותיו הבולטות.

ב- 4.2.17, על-פי השנה השמשית תיכנס לתוקפה השנה הסינית החדשה המתהדרת בכרבולת אש התרנגול.

על-פי השנה הירחית, שתאריכה משתנה משנה לשנה, הסינים יחלו את החגיגות כבר ב27.1.17.

על מנת שתהיו "מכוסים" ומוכנים לבאות, אני מפרסמת את האיגרת מבעוד מועד.

התרנגול אוהב סדר וארגון. הוא אוהב לנהל את חייו ובאותה נשימה גם את חיי האחריםJ

אנחנו נפרדים מהקוף של 2016 ואם הוא לימד אותנו להיות מרוכזים בעצמנו, התרנגול מפנה אותנו החוצה, עם הכריזמה האישית שלו שמביאה אליו חברים וידידים לרוב.

התרנגול פופולרי מאוד ואוהב חברה ואני מאחלת לכם השנה, שהמעגל המקיף והמחבק של החברה שסביבכם רק יגדל ויפרח ויתעצם.

בעולם בו קל להתנכר בלחיצה קטנה על הדק המקלדת, בואו נבחר לתת דרכה אהבה ושהמילים בהן נבחר השנה, תקרבנה לבבות.

התרנגול שלנו מגלה התעניינות קפדנית ודאגה לענייני בריאות-היגיינה-כושר גופני-תזונה – אני רק אומר אמן(!) לכך ושנרעיף על גופנו ונפשנו מכל טוב השנה.

הוא גם אוהב אסתטיקה והדר ואם נדאג שסביבתנו תהיה כזאת, יחד עם טיפוח העצמי ואהבת האחר, נראה לי שמחכה לנו שנה מופלאה.

יש רק עניין אחד שצריך לתת עליו את הדעת, התרנגול הוא דאגן שלא אוהב להראות שהוא כזה והוא גם מתקשה לנוח וליהנות מפרי עמלו – אז בואו נחליט, שמידי פעם השנה, ניקח הפסקה, נתבונן בהישגנו ונהנה.

מאחלת לנו שנה בה התרנגול יקרא רק עם שחר, שנצא החוצה עם הפנים לחברה-לקהילה-לעולם,

שנדע לתת אהבה וחשוב יותר, שנדע לקבל ממנה חזרה.

^ מוזמנים להציץ בסרטון על שיר התרנגול בביצוע מקומי, דגניה ב', ערב מחווה לתרנגולים ופועלם

שלכם באהבה,

לילי מילת

דברים שרואים מעבר לקשת

                                                                                                                       

לכל גוון הדנ"א הייחודי לו, היופי הפרטי שלו, היכולת שלו לצבוע את חיינו ברגש המתעורר למראהו. אך כאשר הוא פוגש בגוונים אחרים, הוא מתעצם. יחד יש להם כוח שאין שני לו.

יין החורפית, הקרירה והלילית פוגשת ביאנג השמשי, החמים והמואר ורק מפגש ייחודי זה, בין שניים השונים כל-כך אחד מהשנייה, יוצר את הקשת השמימית.

גם הציניקן לא יעמוד מבלי לפחות להציץ בקשת המפתיעה אותנו בביקורה. אם הוא יודה, אז יאמר שאף חיוך קטן ריחף על שפתיו כשהשתרך לו בפקק בכביש החוף הרטוב בשעת אחר-צהרים אחת בחודש דצמבר.

בחודש הקריר הזה, הלבבות מתחממים באור נרות החנוכה ובתאורת עצי האשוח והשנה במיוחד נפגשים התאריך העברי עם זה הלועזי, רב-תרבותיות ברוכה.

כך אני רואה את חיי, מורכבים רבדים-רבדים מהאנשים הנוגעים בדרכי ואני בדרכם ומהתרבויות שלמדתי להכיר ולאהוב ומאלו שעוד אלמד. לכל אחד יש את ה"גיק" שלו, את מה שמניע ומפעיל אותו. אצלי זה תמיד היה גשרים בין תרבותיים, גם אם לא ידעתי לקרוא להם בשם הזה.

אני מתבוננת אחורה אל הילדה שהייתי ורואה את הרצון העז ללמוד שפות שונות, את ההיקסמות מהסרטים הזרים, שהביאו הביתה לזמן קצר ניחוחות מארצות אחרות, בכל פעם ארץ אחרת, שפה שונה. אהבתי לבקר בבתים של חברים ולראות איך כל בית מתנהל אחרת. לפעמים זה היה שוק תרבותי של ממשJ

המשותף לכלל החוויות היה הרצון למצוא גשר משותף בין השונות, לאמץ אליי את מה שנראה לי טוב ונכון ושלא יריבו, שלא יכעסו אחד על השני. הרצון הזה כמובן התפוצץ לי בפרצוף רבות, אך לפחות היו לי גם כמה הצלחות קטנות בדרך ואני בוחרת לשים אותן בתרמיל חיי ולזכור אותן, כי הן באו לאחר מאמץ.

מעבר לקשת יש אהבה גדולה, אינסופית, אהבה שאינה תלויה בדבר.

מעבר לקשת כאשר אתה נופל, כואב ומאבד, יש מי שיחבק אותך.

מעבר לקשת אתה יכול לצבוע חופשי בצבע הייחודי לך וכולם יודו לך על כך ולא ישפטו.

מעבר לקשת יאהבו אותך בדיוק כפי שאתה.

כפי ששרה אודרי הפבורן אהובתי, "כולנו רצים לכיוון הקשת המחכה אחרי העיקול שבדרך" (ראו לינק)

חגים מוארים שיהיו לנו

ואל תוותרו על עצמכם ולעצמכם ~ עד שתגיעו מעבר לקשת

שלכם באהבה,

לילי