יום רביעי, 3 ביולי 2013

מקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של עמק הירדן לשנת 2013

בין ערבית לשחרית / לילי מילת

"אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל..." הרעים קולו של היו"ר בצהרי יום שישי, 14 במאי, 1948.

כמשק כנפיו של פרפר, עברה ההכרזה בתדרים הגבוהים והגיעה 809 קילומטר אווירי מבית דיזינגוף, תל-אביב לקמישלי, סוריה.

עובדיה התכונן לכניסת השבת. הוא התקין סעודה במטבח הקטן, מפליא בידיו הזריזות וביכולתו הייחודית לפצל קשב, לעשות את הבלתי אפשרי. הוא אפשר לאמליה, אשתו, לנוח, למרות מחאותיה. התשיעי הגיע ומניסיון לידותיה הקודמות, ראה שהיום קרב.

שתי בנותיו, רינה בת הארבע ובדריה בת השנתיים, ישבו לצד שולחן האוכל, מפטפטות בחדווה בעודן לשות להנאתן את הבצק ממנו יאפו חלה לשבת. עובדיה הקשיב לפטפוטיהן, בעודו חותך את הנענע לטבולה, משגיח על האורז ומרק השעועית המתבשלים, ובמקביל שר עם קולה המתנגן ברקע של אום-כלתום, בביצוע "ליסה פאקר" (עודך זוכר). הוא ידע לתזמן על-פי המקטעים בקונצרט, מתי לכבות את הפתיליה של האורז ומתי את זו של המרק, וכשתגיע לחלק האחרון, המרגש, זה יהיה בדיוק הזמן להכניס את הבצק, שיהפך לחלה מדיפה ריחות משמימים לקול תשואות הקהל עם סיום הקונצרט.

זמן תפילת ערבית של שבת מתקרב ועובדיה שם פעמיו אל בית-הכנסת "היכל אברהם" במורד הרחוב. שקט מתמיה אופף את הבתים והרחובות. עובדיה מתקדם עוד בית ועוד, והנה, יד חזקה אוחזת בו ומושכת אותו מטה, בגדיו החגיגיים נצבעים עפר, שנייה קצרה בטרם נשמע הפיצוץ המכריז כי "היכל אברהם" עולה בלהבות.
עובדיה מביט סביבו, אך הזר נעלם, בעוד גברים, נשים וילדים מבוהלים מתקהלים סביב. הוא מתרומם וסוקר במבטו את הקהל. מבטו נעצר כשראה אותו, את שייח' טא, עומד בקצהו השני של הרחוב, מתבונן בשקט בנעשה. לרגע קצר אחד, נפגשו עיניהם בדממה.

בלילה ההוא, נדדה שנתו של עובדיה. מיד אחרי שסיימו בריוני קמישלי להשחית את בתי-הכנסת, הצהירו שהם מכירים את כל בתי האב היהודים ואף אחד לא ימלט מידם.

השייח' טא, עבדקן בעל עיניים שחורות חודרות, הדמות על פיה יישק דבר בכל קמישלי, שלח את המפגינים הפעילים לבתיהם וקרא להם להתייצב בכיכר העיר עם הנץ השחר.

עובדיה, חנוק ואובד עצות, עלה אל גג ביתו, מנסה להסדיר מחשבותיו.

הוא עמד משקיף על בתיה של קמישלי, שהוארו כעת בפתילות חלושות. מידי פעם הבליחו גחלי "היכל אברהם" באור הירח ומשכו את עיניו אל המקום בו התפלל אתמול שחרית, תמים למה שיביא עמו היום.

עודו שקוע במחשבותיו, הבחין בדמות נושאת נשקים הצועדת לכיוון כיכר העיר, שם הניחה אותם בעודה חוזרת אל מחסן הנשק, להביא עוד מצבורים. לרגע הרימה הדמות את פניה ולאור הירח נגלו פני השייח' טא.

את תפילת שחרית התפלל עובדיה על גג ביתו, כשברקע נאסף ההמון בכיכר העיר לשמוע את נאומו של השייח' טא לאור הכרזת הציונים על מדינה יהודית. הוא החל בנאומו בעודו צופה בחיוכיהם של הפעילים ממאורעות ליל אמש, למראה הנשקים הרבים שערם במו ידיו בכיכר.

עובדיה סיים את תפילתו וסגר בדממה את ספר התפילה. ברקע שמע את קולו העמוק של השייח' מהדהד, "מי שחפצה נפשו בדם הציונים, מוזמן לקחת נשק וללכת להילחם בגבול. בעיר שלנו, תחת השגחתי, לא תיפול שערה מראשיהם של תושבינו המכובדים היהודים, אלו דבריי ועתה, סורו מעליי וחיזרו לכאן עם צאת השבת, למען נבנה מחדש את "היכל אברהם".


עובדיה שמע רחש מאחוריו, הסתובב וראה את המיילדת נרגשת, מבשרת בקול רועד "מברוק, הגיע לך בן".


יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

סתיו וניו-יורק בנגיעות פנג שואי



5.11.2012

"It's autumn in New York, that brings the promise of new love,

autumn in New York, is often mingled with pain" (Ella&Louis)

על הסתיו בניו-יורק, אהבה לחדש או היצמדות לקיים

מוקדש לחבריי שורדי הסנדי ולעיר, שהבטיחה לי וקיימה

אתם מכירים את זה שנולד ילד לראשונה להורים טריים המחפשים להמציא מחדש את גלגל השמות ואז בוחרים שם מיוחד כמו "אוחזת ענף עץ השקד"? (שרשמית הוכרזה כאגדה אך יש שעדיין מאמינים שהיא באה מקיבוץ אפיקים...). אז מי זו סנדי ואיך בכלל בוחרים את השמות של זעמי היקום? האם מנהיגי העולם לא יודעים שיש מילים שאינן יכולות לדור בכפיפה זו עם זו פשוט כיוון שכל אחת מהן פונה לצד אחר במוחנו? דוגמאות: הוריקן (ימין) קתרינה (שמאל); שרדונה – כן, יש שם כזה (שמאל) אמנו (ימין); ודוגמה ממי שרשם ביומנו לאחרונה: חופשה (שמאל) בירושלים (ימין). כאשר צד ימין אחראי על המילים הרציניות הדורשות כובד ראש, לפעמים מאיימות וצד שמאל אחראי על המילים הנעימות, המצחיקות, הקלילות. ועל כאלה ישאלו הגשש: זה יכנס בתוך זה?

סתיו בניו-יורק, ארבע שנים בדיוק אחורה ואני מגיעה עם ההבטחה של התפוח הגדול הזה בו אני הולכת לפגוש אישית לראשונה. ניו-יורק נמצאת עמוק בתרבותינו, בסרטים בהם צפינו, במותגים, בשפה, בקיבוץ הגלויות שבה, המזכיר את זה של ארצנו. שבעה ימים בגן עדן אורבני זה, על רחובותיו האינסופיים אותם הלכתי, על הארכיטקטורה שזורקת אותך להווארד רורק בספרה של איין ראנד, על צבעוניות האוכלוסייה, על צבעי השלכת, על גדת נהר ההדסון וכמובן, האחרונה והחביבה – על האופנה. בתשיעי לכל נובמבר דיויד ברוזה שולח סיגליות ואני שולחת כיסופיי לסתיו בניו-יורק, שהשנה החליטה סנדי לחבל בו ולפגום בחדוות השלכת האדמדמה-כתומה-זהובה.

אני אוהבת את הסתיו. יום אחד קר, יומיים חמים; שמלת כתפיות בבוקר, גרביונים בערב; מזגן אוף, חלונות פתוחים און; מטרייה חדשה, ריח הגשם לפרקים ובעיקר, עלי השלכת המהפנטים. סתיו זו גם העונה שבפנג שואי מזוהה עם יסוד המתכת (מתוך חמשת היסודות: מים-עץ-אש-אדמה-מתכת), שהוא היסוד החסר לי אישית לאיזון. כך יוצא כי חוסר האיזון של הסתיו מאזן אותי או משהו כזה. הסתיו מסמל את דעיכת השנה ואת ההבטחה הטומנת בחובה השנה החדשה. אולי זו הבטחה לאהבה חדשה (כמו בשיר המצוטט מעלה), אולי קורס חדש באוניברסיטה, פרוייקט חדש בעבודה ואולי פשוט הרגשה חדשה. תחושת ההבטחה של הסתיו, יש בה עירוב של תחושת כאב, ממשיך לשיר לואי ארמסטרונג ואכן, יש כאב בהיפרדות מהישן, מהקודם, מהמוכר בעודינו שמים פעמינו אל הלא נודע החדש.

בסתיו אנחנו בוחנים ומעריכים מחדש את ארון הבגדים. נזכרים בשמחה בישן-המוכר-האהוב, כמה כייף להרגיש שוב את המגע של חולצת השיפון או הנעימות של הפשמינה שחיכתה בסבלנות כל הקיץ. אה, כן, יש גם את הפריטים שלא ממש מתרגשים לקראתם, כן אני מדברת על הסוודר שלא לבשנו כבר שלוש שנים. אולי השנה נבין שזה כנראה נגמר בינינו ואולי השנה ניתן לו תקווה לאהבה חדשה עם אחר? אני ממליצה לעבור על כל הפריטים בארונכם לפני מסע הקניות (המתבקש) שקורץ מחלונות הראווה. הרי כדי להביא מישהו חדש הבייתה, צריך לפנות לו מקום, אחרת איך יבוא?

המוכר והאהוב, החדש והמרגש. יש מקום לשמור, לטפח, להזין את המוכר והאהוב. אחרי הכל הוא היה שם בשבילנו והוא אופף את זכרונותינו. כל עוד המוכר הוא אהוב הייתי עושה הכל למענו. מזכיר לי את הזוג הבא בימים והם נראים מאושרים יחד, ששאלו אותם: מה הסוד שלכם למערכת יחסים כל-כך טובה אחרי כל-כך הרבה שנים? תשובתם הייתה: אנחנו מהדור שכשמשהו נשבר אנחנו עושים ככל יכולנו לתקנו ולא ממהרים לזרוק אותו לאשפה ולהחליף באחר. בד בבד, למרות שלא תמיד זה נראה כהולך ביחד, כדאי ואף רצוי להזמין את החדש והמרגש אל חיינו, למזג אותו עם המוכר והאהוב וכמו אאוטפיט מעניין, זה יכול לעבוד מצויין יחד. כשאנו פונים אל החדש, אין זה אומר שהמוכר נזנח, אם הייתי שחור שפגש עכשיו לבן, הייתי פשוט ובאורח קסם, נהפכת לאפור.

אני מאחלת לניו-יורק, שתמצא את הגוון האפור, הגשר בין מה שהיה מוכר ואהוב למה שיכול להיות חדש ומרגש.

אני מצרפת שתי תמונות המזכירות לי את ביקורי בניו יורק ואת הסתיו כמובן (מצורף בסוף המנשר)

מאחלת לכם סתיו מלא שינויים מבורכים ומעניינים מתובלים בקרמבו מוקה – עוד סיבה לחייך בסתיו!


שלכם,

לילי מילת


סנאי בסנטרל פארק מוקף בעלי השלכת שאני כל-כך אוהבת




דוגמת הטוניקה שלבשתי, ברוח האווירה הסתווית





יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

הרהורים על משמעות הזמן והחופש


13.8.12

הרהורים על משמעות הזמן והחופש

יש לי זמן.

יש לי זמן לעבוד, זמן לתחזק את בית החלומות, זמן לבלות עם בנותיי, זמן לחיות וזמן להרהר.

חיי בנויים כך, שלמעט בלת"מים המהווים עשרה אחוזים מהזמן בשנה ובהם הביטוי "אין זמן" מתנחל בחצרי, אני יכולה לבחור למה להקדיש את אותו זמן.

אני מודעת לכך, שעצם השימוש במילה זמן מעורר אנטגוניזם אצלי ואצל רבים מכם. כל הזמן מדברים איתנו על הזמן: אין זמן, יש זמן, ניהול זמן, זמן זה כסף, זמננו תם ו...חבל על הזמן.

תהיתי למה משתמשים בלהקדיש זמן למישהו או משהו? בעצם הזמן דבר קדוש וכשאנחנו טורחים זמן סביב נושא או מושא מסויים, אנחנו בעצם מתייחסים אליו, אנחנו מקדשים אותו.

חשבתם פעם על כך שכשאנחנו נותנים מזמננו להקשיב באיוולות ומעשיות על האחר, נותנים מזמננו לקריאת הסיקור העשירי (מזווית שונה כמובן...) של אירוע שקרה, נותנים מזמננו לצפייה בסדרת טלויזיה משמימה, אנחנו בעצם מקדשים את אותם דברים? חשבתם פעם על כך שכשאנחנו נותנים מזמננו להטות אוזן קשבת לזקן השבט ולסיפוריו המלמדים, נותנים מזמננו להכנת ארוחה משותפת עם ילדינו, נותנים מזמננו לבילוי עם האיש או האישה, נותנים מזמננו לטיול בסביבה, אנחנו בעצם מקדשים את אותם דברים?

מה מעניינת העובדה, שכאשר יש שפע של זמן, הבלאגן חוגג. כאילו שוחרר הפקק השומר על הגזים שלא יברחו מבקבוק הקוקה-קולה ואז אתה צובר דברים, משימות ואבק ובסופו של יום מצא את עצמך בידיעה המרה, מרה בדיוק כמו שקוקה-קולה ללא גז פעיל אינה עריבה לחיך, שלא עשית כמיטב יכולתך כדי להפיק מהזמן הזה, שהיה לך בשפע, את המיטב. בעצם עשית הכל כדי להביא את עצמך בדיוק לנקודה בה יהיה לחץ של זמן ואז, תבצע את המשימות באופן המיטבי. כי אתה זקוק לגזים האלה, לכללים שאתה גופך קבעת, כי איכשהו, דווקא בתוכם אתה יכול לפעול בחופשיות.

דפנה ארמוני שרה את שכתב שלום חנוך "מה זה חופש? מה עושים איתו?". פתאום, מעניין שזה בא לנו פתאום, כי הרי זה קורה כל שנה שילדינו יוצאים לחופשה ואנחנו איתם. חלקנו לשבוע, חלקנו לשבועיים ויש שיצאו איתם לחודשיים. ואז, יש חופש ואנחנו כמו הציפור הקטנה בשיר, שפתחו לה את דלת היציאה והיא בוחרת להישאר, כי מה זה חופש ומה בעצם עושים איתו?

החופש של ילדינו נתפס כ"גזלן של הזמן" שלנו, כאילו זה בלת"ם שלא צפינו שיגיע. בסוף אנחנו מתמודדים, החכמים שבינינו מתכננים ואפילו...נהנים. אבל מה זה אומר עלינו, שבסופו של יום/או של חופש, אנחנו מדברים על חזרה לשגרה כמשהו מבורך? אפילו ילדינו, חלקם בגלוי וחלקם לא יודו לעולם, שמחים לחזור לבית הספר ולגן (לפחות ליום הראשון...).

בעבודתי אני פוגשת אנשים שונים ומעניינים. יש עניין שחלקם שותפים לו וזה החשש שאגיד להם משהו, איזשהו חוק בו לא יוכלו לעמוד ושיגזול מהם משהו חשוב להם כמו החופש לבחור. אני מסבירה, שאני לא "אומרת", אני ממליצה וכמו בכל דבר, גם בפנג שואי יש מסגרת ויש כללים אך בתוכם יש לנו את החופש לנוע וגם אם לפעמים זה לא נראה כך, יש יותר מדרך אחת לפתרון סוגייה. מעניין לא פחות הינם האנשים הרוצים בדיוק את ההיפך, שאגיד להם בדיוק מה לעשות ובאיזה אופן ושלא אתן להם את חופש הבחירה במסגרת המומלצת...

יש גם יותר ממבקר אחד בביתי ששאל אותי אם זה "בית של פנג שואי"? אני מבהירה, שפנג שואי קיים בכל דבר, מקום ועניין. פנג שואי הוא דרך. לפעמים הדרך טובה לנו ולפעמים יש צורך לשפר את דרכינו.

פנג שואי מבחינתי, זה החופש של האנרגיה לנוע בבטחה במרחב שלנו ולדאוג שזמננו כאן יהיה מיטבי.

אז מה בעצם אנחנו בוחרים לקדש בזמן? ומה זה חופש ומה עושים איתו?

בנימה מהורהרת זו, אני יוצאת לחופשה עם בנותיי. אני בוחרת לקדש את זמני איתן, לקבוע מסגרת לחופש שלנו בתוכה נוכל לנוע בחופשיות והעיקר, בשמחה.

לאלו מכם החופשיים בעבודתם, לאלו החופשיים בחיק משפחתם ולאלו החשים פחות חופשיים וזמינים, מאחלת לכם זמן וחופש כפי שהתכוונו להיות כשנולדו כמילים.

שלכם,

לילי מילת

יום רביעי, 23 במאי 2012

פנג שואי, סין וטיבט במבט אל החיים שמעבר

19 באפריל, 2012


פנג שואי, סין וטיבט במבט אל החיים שמעבר

השבוע פגשתי מכר. אחת לכמה חודשים אנחנו נפגשים בענייני דיומא ובזמן עשייתם שותקים או משוחחים שיחות המגיעות לרוב לעניינים ברומם של אנרגיה, פנג שואי ועולם. בפגישה זו בחרתי לשאול אותו מה עשה למען עצמו בעת האחרונה. השיחה הובילה לקושי המקיף את חייו בימים אלו בעיקר עקב תהליך פרידה מהחיים של אביו היקר. דמעתי עמו ונפרדנו עת איחלתי לו שיצמח ויחזק מן הקושי והכאב. כמילותיו של לאו צה בספר הטאו (בתרגומו של ניסים אמון) "האושר על גבי העצב נישא...".

יצאתי משם לסעוד אצל הוריי, פגישה שנקבעה מראש. חיבקתי את הוריי מעט יותר מהרגיל, ומי שמכיר אותי היטב יודע כי, בכל מקרה, חבקנית רצינית הנני, אז הוריי קיבלו אקסטרות באותו יום. כשנפרדנו, כהרגלי הודיתי להם וכהרגלו של אבי, ענה לי בצניעות: 'על מה?'. הפעם עניתי לו ב: 'על שאתם כאן'.

תורת הפנג שואי התפתחה לראשונה מתוך דאגה לקבורת האבות. הסינים היו מעוניינים לקבור את אבותיהם, בעמדה הטובה ביותר ממנה יוכלו לדאוג לצאצאיהם. הסינים מאמינים בחיים שמעבר לגשמי ובחשיבות הטיפול במתים. הם הגיעו להבנה כי בעצמות האבות טמון המטען הגנטי של הצאצאים. כך, עוד לפני שהכניסו את הצ'י / אנרגיית החיות לתוך מפת הפנג שואי לטובת המבנים "החיים", הם עבדו עם מודל "רצף השמים המוקדמים", המקיים מאזן מושלם של כוחות אנרגטיים, אך חסרי תנועה ובכך מותאם למקום סטטי, חלקת קבורה. בעזרת מודל "רצף השמיים המוקדמים" החליטו על מיקומן המיטבי של חלקות קברי האבות.

אני מאמינה גדולה בצירופי מקרים ובשבוע שעבר מצאתי את עצמי ללא ספר קריאה לרוחי לצד המיטה. עיינתי בספרייה ועיני צדה את ספר המתים והחיים הטיבטי / סוגיאל רינפוצ'ה, ספר שנמצא עמדי מזה כעשור ומעולם לא סיימתי לקוראו. חבר לעבודה המליץ עליו כשהתמודדתי עם מותו הקרב של איש יקר לליבי ועם האפשרות שאאבד את חברתי הטובה. סוגיאל רינפוצ'ה מביא בספרו את ההיבט של הטיבטים על המוות, המשליך על איך וכיצד הם חיים. קראתי הרבה בזמנו ושוב חזרתי והתחלתי מהתחלה. זה מעין ספר שלוקח זמן לעכל. המלצתי לאותו מכר השבוע על הספר, לא מתוך מחשבה שיש שם תשובות שאין במקום אחר או שבכלל יש תשובות, אלא מתוך מחשבה על השאלות שהספר מעורר והאפשרות שהוא נותן להביט לעולמם של אנשים אחרים וללמוד כיצד הם מתמודדים עם הדבר הוודאי אותו אנו יודעים: "כל הבאים בשער העולם מתחילים את דרכם אל המות" (לאו צה).

כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו בקינון, מכינים ומכשירים את כניסתם של קטנטנינו לעולם, דואגים שתהיה כמה שיותר עוטפת, חומלת, אוהבת, שיהיה נעים לצאת מהרחם המוגן אל החיים החשופים. אנחנו עושים הכל על מנת שתהיה להם קליטה קלה. הטיבטים דואגים, על פי ידע שצברו אבות של אבות, להכין את יקיריהם לפרידה כמה שיותר קלה מהעולם, שלמדו להכיר עת הגיעו אליו כתינוקות, אל העולם שאצל חלקנו כבר נשכח ונראה מפחיד ומאיים.

גם ספר הטאו שקיבלנו במתנה בערך מאותה תקופה של לפני עשור, יצא אל האקרנים של מחוזות הקריאה בבית הכסא בחודש האחרון ויש משפט אחד משם שמלווה אותי יומיום והוא: "דאג לסוף כפי שאתה דואג להתחלה ולא תראה כישלון בדרכך". הוא מלווה אותי מהסיבה הפשוטה שקשה לי לסיים דברים. אני כן מתעקשת עם עצמי אך זה אינו בא לי בקלות. אם זו העבודה האחרונה שהגשתי לתואר, ניקיון החלון האחרון מתוך עשרים ושלושה(!), השעה האחרונה של סגירת הערב שלאחריה עוברים ממצב משפחתי למצב זוגי/אישי ואף פינוי חפצים למסירה אחרי שכבר עשיתי את העבודה המאתגרת של להוציא אותם מחיי.

יום הולדתי קרב, תמיד בימים אלו הנעים בציר של צער-אושר. האיש ויקיריי שואלים אותי אם יש משהו מיוחד שאני רוצה בו. חשבתי הרבה על כך בימים האחרונים והחלטתי כי לשנת חיים זו אתן אני לעצמי את המתנה של לדאוג לסוף כפי שאני דואגת להתחלה, אעשה למען תפרי הקצוות, שיחזיקו את רקמת חיי, שלא תיפרם ותישאר נאמנה גם בבכי גם בשחוק.

ואתם, שבחביבותכם נתתם במה להגיגיי, האם דואגים אתם לסופם של דברים?

שלכם,
          לילי מילת

יום שני, 12 בספטמבר 2011

בין לבין: ברי סחרוף ומזל האדם

11 בספטמבר 2011 י"ב באלול תשע"א

גורל אדם, בהתאם לקוסמולוגיה^ הסינית, מושפע משלושה רכיבים:
מזל שמיים: מה שהגענו איתו לעולם, מטען פיזי ורוחני הנקבע ברגע לידתנו.
מזל אדם: תוצר הניסיון שאנחנו רוכשים במהלך חיינו: הבחירות שלנו, מה קורה בפועל בחיינו, המודעות האישית שלנו.
מזל אדמה: הפנג שואי, היחס בין המקום בו אנו גרים ועובדים לבין היקום.

על הראשון, מזל השמיים, אין לנו שליטה. על האחרון, מזל האדמה, יש לנו שליטה ואנחנו
יכולים לשפר וליהנות מאיכות חיים טובה יותר. לשני, מזל האדם, אני מקדישה מנשר זה.

הייתי הילדה הרזה בכיתה, בהפסקה, במשפחה. אף פעם לא הייתי צריכה לחשוב אם כדאי ללכת לים, כי אני לא נראית מספיק טוב בבגד ים. אדרבא, כל שנה ביום ההולדת, המתנה הקבועה שביקשתי מהוריי, היה בגד ים חדש ולפי צו האופנה השנתי. כל כך חיכיתי לקיץ.

אחת מחברותיי סבלה מדימוי גוף נמוך ולשכנע אותה ללכת איתי לים ועוד להוריד את החולצה היה מאתגר. אני זוכרת שהיא נראתה נפלא בעיניי, כפי שהיא, אך בעיניים שלה, המחשבה שהיא נראית טוב הייתה פנטזיה מטורפת.

כבר עברו השנים, ואני כבר ילדתי, שוב ועוד שוב, וה"שאריות" של תהליך מופלא זה עדיין דבוקות לי לדפנות. ומגיע הקיץ ועודני מחכה ומצפה לו ואני פתאום נזכרת באותה חברת ילדות ואני בנעליה. עם כל אהבתי ל"שאריות", בשל היותן מזכרות למתנות חיי הברוכות, אני רוצה לשיר להן שיר פרידה.

לאחר תקופה אינטנסיבית של התעסקות בבחירות הגסטרונומיות שלי, כבר מזמן הבנתי שזה בידיים שלי, ולאחרונה גם הפנמתי ובחרתי לעשות מעשה ולהצטרף לקבוצה, שהרי יחד אנחנו הרבה יותר טובים וחזקים. זו התחלה וזה הרגל חדש, אך זוהי הבחירה הראשונה שלי השנה.

לפני מספר שנים, בעודנו, אישי היקר ואני, משוטטים ברחבי הגלובוס, הפגישה אותי חברה עם הספר "ארבע ההסכמות"^. הסופר מדבר על ארבעה הסכמים, שאם אתה עורך אותם עם עצמך, מובטחים לך חיים נכונים ומהנים יותר. אני מתמקדת כאן בהסכם הראשון.

היו לי די הרבה חברות בתקופת הילדות, גם כאלו שאחרות לא הסתדרו איתן. העניין הוא בגיל הילדות, זו הבלעדיות. החברות שלי תמיד ידעו שאעמוד לצידן ואם מישהו "מתעסק" איתן, יהיה לו או לה עניין איתי, קצת בריונית הייתי... סיפור אחד שקרה לימד אותי שיעור. ומעשה שהיה כך היה: אחת החברות אמרה על חברה אחרת, שעשתה כך וכך כדי לפגוע בה. פניתי אל אותה אחת, שכביכול פגעה, והתעמתי איתה. מהמבט על פניה, ידעתי שזו הייתה טעות, ומה שהנחה את "המתלוננת" היה עניין הבלעדיות (לילי שליייי..). מאז החלטתי לקחת בעירבון מוגבל את הגוף השלישי ולהאזין יותר לגוף ראשון.

קפיצה בזמן: בתי, בכורתי, הייתה כבת שנתיים וחצי, כאשר עבדתי במטבח אחה"צ נעים אחד, לחתוך סלט גזר. בתי הגיעה לגיל שרוצים להתחיל וביקשה לעזור ואני, כפי שאני, אמרתי לה "בזה את לא יכולה לעזור, יש כאן עבודה עם סכין ובלה, בלה...". בתי, מורתי, לקחה את הגזר החתוך, הניחה בקערה ואמרה "את תחתכי, אני אשים בקערה, את רואה אמא, אני כן יכולה...".

ההסכם הראשון, עליו מדבר הסופר, הינו: 'שימרו על טוהר המילה'. הוא מגדיר את ההסכם הזה כחשוב ביותר וגם ככזה שקשה ביותר לכבדו. וכך הוא כותב: 'כל אדם הוא קוסם, לטוב או לרע, ובאמצעות המילים שלנו יש ביכולתנו לכשף מישהו או לשחרר מישהו מכישוף...כיוון שהמילה היא הקסם העומד לרשות בני האדם ושימוש בה לרעה הוא כישוף, אנו משתמשים כל הזמן בכישוף מבלי לתת על כך כלל את הדעת'. זו התחלה וזה הרגל החדש, אך לשמור על טוהר המילה, זוהי הבחירה השנייה שלי השנה.

"עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים..."^, שר ברי סחרוף. בתחילתם של חגי תשרי, על-פי המסורת, דן בית הדין של מעלה בגורלו של כל אדם. "אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים" ממשיך ברי בקולו החודר לנשמתי "רק תסלחי לי, את, בימים הנוראים..." ואני סולחת לו ואם ירצה, אף אמחל לו.

ואני אומרת, השנה הזו אקח אחריות על מה שבשליטתי. מזל השמים, הDNA שלי, קבוע מראש, אך מזל האדם שלי, מה אני בוחרת לחשוב ולעשות בחיי, זה עליי.


תודה לחברה יקרה שנתנה לי את הדיסק של ברי סחרוף מתנה ותודה לברי שנתן לי השראה, מקווה שתיהנו מהשיר הזה כמוני:
ברי סחרוף, ימים נוראים:
http://e.walla.co.il/?w=/272/1813995

חגים שמחים,
לילי מילת

^ קוסמולוגיה: קוסמוס = יקום, לוגיה = תורה, מדע העוסק בחקר מבנה היקום, ההיסטוריה שלו ומקומה של האנושות בו.
^ ארבע ההסכמות, דון מיגל רואיס, הוצאת פראג.
^ ברי סחרוף, אתה נמצא כאן.

יום שישי, 25 בפברואר 2011

משנה מקום – משנה מזל?

לפני כשבוע עברנו דירה, מה זה דירה? עברנו עיר!, מה זה עיר? עברנו מעירוניות לקיבוציות!
החל מ 28 ביולי 2010, הכותבת הינה תושבת עמק הירדן. במהלך שתוכנן על פני שנים מבחינתנו, עברנו לדירה שכורה בקיבוץ דגניה ב', שם (או פה...) אנו מתעתדים לבנות את ביתנו.

אז, איך עוברים דירה? מה המשמעויות הנובעות מכך? כיצד משמרים את הטוב שיש לנו בבית אחד ולוקחים אותו לבית אחר? כיצד משאירים מאחור את הבלתי רצוי? כיצד "מכינים" את הבית החדש לקראת בואנו?

מעבר דירה משמעו לקחת את חיינו על כל תחומיהם, לעטוף, לקפל, לכווצ'ץ', להניח בארגזים, לדחוס בקופסאות., להביא אותם למקום חדש ולפרוש אותם. מהלך מאתגר, בהחלט מטלטל, מכאן נובע המתח, העליות והמורדות המאפיינים/ות את עוברי-הדירה.

עכשיו, זה יכול לקרות בבת אחת, מזמינים מובילים-אורזים, תוך יום וחצי הבית נארז ומפוזר מחדש. קצת כמו ניתוח קיסרי אלקטיבי, המהלך ידוע מראש, קצר, אך יש תקופת החלמה ארוכה. אפשרות נוספת הינה לקחת חודש או אפילו חודשיים אחורה, לעבור על החפצים, לשחרר לאחרים את המיותרים, להחליט מה נשאר עמנו. קצת כמו לידה נרתיקית ללא התערבות מכשירנית, לוקח זמן, את לא יודעת כמה זמן, אך (בדרך כלל) ההחלמה מהירה יותר.

לקחת זמן להיפרד מהבית, להיזכר מה הביא אותנו לכאן, היום הראשון שהגענו לבית, הציפיות שלנו, החלומות שלנו, אילו מתנות קיבלנו ממנו? לקחת זמן להיפרד מהבניין בו אנו גרים, ממערכת/ות היחסים עם השכנים, לראות איך ילדי הבניין גדלו , איך אנחנו גדלנו. לקחת זמן להיפרד מהרחוב, מהשכונה, מחנות המכולת, מבית הקפה השכונתי, לרכוש שמלה מחנות שאהבנו ופשוט לשטוף את העיניים במראה הרחוב שליווה אותנו במהלך מגורינו בבית הנוכחי.

את דירתנו השכורה בדגניה ראינו לפני המעבר, שרטטנו והצבתי מצפן ואת מפת הפנג שואי על השרטוט. בן זוגי, בכישוריו, הכין מניאטורות מגנטיות של כל חפצינו בקנה מידה. עתה החל משחק אמנות המיקום, אילו חפצים מתאימים לאילו חדרים. כמובן, התאמתי כיווני שינה ועבודה ומיני התחשבויות בהנחיות הפנג שואי. הקדשנו שבת למשחק זה, הגדולה צבעה את מניאטורת המיטה שלה, שולחן העבודה שלה, המיטה של אחותה התינוקת, וזו הייתה תרומתה.

בסופה של שבת, עמד ביתנו החדש עם חפצינו הישנים על מתקן DVD, ששימש כמגש מגנט. התרוממות רוח מהחיבור בין עבר-הווה-עתיד רחשה בבית.

אין בכוונתי לתאר תהליך אופורי. היו וצריכות להיות "נפילות". במצב הרוח, בתחושה שלעולם לא נסיים, בעייפות מצטברת, בהיצמדות לישן ולמוכר, במחלות אופייניות לשינויים מסוג זה. כפי שאמרתי, תהליך מאתגר. אך הייתה חמימות רבה מסביב וקהילה שעטפה אותנו באהבה ותמיכה. משפחה וחברים נרתמו לעזרה וזה מחמם את הלב.

כאן המקום להמליץ, כן להיעזר במי שמציע את עזרתו. אנשים מציעים כי הם באמת רוצים לעזור.

אני למדתי בתהליך הנוכחי לתת לאנשים לעזור או נכון יותר להגיד, להרחיב את מעגל העוזרים. זה עושה טוב גם לי וגם להם. הופתעתי לטובה לראות מהיכן מגיעות ההצעות. לא בכולן נעזרתי, אך היה משהו מרגיע מעצם האפשרות להרים טלפון ולדעת שיש שם מישהו כשצריך. יש גם מי שבא לעזור וחשב שזה שארז 3 ארגזים זו לא הייתה עזרה אך, זו בדיוק העזרה, אלו בדיוק הארגזים עליהם אתה "נשבר" ורוצה לצאת מהמשחק...

לא ויתרנו לעצמנו על מסיבת פרידה וזו הייתה נפלאה. לתת הזדמנות לחברים לבוא שוב וגם להיפרד מהבית בו ביקרו בעבר ואותו הם משייכים אלינו. לפתוח פתח לחידוש מפגשים עם אנשים שלא ראינו זה זמן רב וליצור בכך נקודת חיבור לבית החדש אליו עוברים.

זו האווירה שלקחנו איתנו למעוננו החדש.

כמה ימים לפני המעבר נסענו לנקות את הבית החדש. בעזרת צוות הפעולה הנכון התהליך היה כייפי ומהיר. לאחר הניקיון ערכתי טיהור מרחב בבית, לטובת הוצאת האנרגיות הלא רצויות והכנסת האנרגיות שלנו לבית.

ואחרון, בחירת התאריך.
בחרתי בקפידה את התאריך המתאים למעבר דירה.
כפי שאני רואה את הדברים, התאריך הנכון בהחלט זימן לנו הצלחה. למי שמכיר ולמי שלא, עמק הירדן ביולי-אוגוסט "מעט" חם... ביום המעבר הגענו לקיבוץ בשעת צהרים, שם קיבל את פנינו משב רוח (!) וסה"כ היה די נעים. זה היה היום הנוח ביותר לעונה מבחינת מזג אויר. למחרת זה כבר עניין אחר...

לסיכום, לעזוב בית זו כן חוכמה גדולה. כדאי לטפל בבית היטב עד לרגע העזיבה. זה עדיין הבית שלכם, עזבו אותו כפי שהייתם רוצים לקבל אותו, מסויד, נקי, מאיר פנים. מה שלא טופל בבית הישן, יעבור אתכם לבית החדש לכן, כדאי להקפיד ולקשור את הקצוות ובהתאם, משנה מקום בהחלט יהיה משנה מזל, או ממשיך מזל, ולטובה.

וכך, עברתי עיר אך כמובן יש לי קשר ישיר לחיפה וימי עבודה שם ובחלקים נוספים של הארץ הקטנטנה שלנו.

אז, להשתמע במדיה זו או אחרת.

איחולי שנת תשע"א משגשגת,
                                       לילי מילת

קינון, "דרקונים" וטיהור מרחב

את השנה האזרחית הנוכחית (2009) התחלתי כשזרע בתי נובט בתוכי.
יחד עם נביטה זו וצמיחה גופנית ורגשית מתמדת, נובט לו גם יצר הקינון (nesting), מתחיל בזעיר אנפין ומגיע למלוא הדרו עם עיצומו של הריון זה, כשאני פותחת את השבוע ה 38...

לרובנו יש שלדים כלשהם בארון, או כפי שכתב גבי ניצן בספרו "באדולינה" – דרקונים. הדברים האלה שנושפים בעורפנו, אלו שמחכים נאמנים בזמן שאנחנו מחכים כי יתייאשו מאיתנו ואולי יתפוגגו אם רק נחכה מספיק זמן.

נמנה כמה מהם לצורך הדגמה: לטלפן למועצה המקומית להסדרת אישור חניה; לתקן את עגלת הילדה השבורה מזה שנה; להזמין אינסטלאטור להפסקת הדליפה; לשלוח קורות חיים לחברה המתחרה; לסדר לאמא את האלבום כפי שהבטחתי לפני תקופה; להגיש סופסוף את העבודה האחרונה; ונראה לי שהנקודה הובהרה.

אנחנו כבר יודעים, השלדים לא נעלמים, אם כבר הם רק הופכים לדרקונים כאלה מפחידים. כל כמה זמן הם מופיעים מול עינינו ואנחנו "מסירים" אותם בנפנוף מיואש כמו היו זבוב טורדן שהרס לנו את שנת הלילה.

אבל, פתאום, יום אחד, החלטנו: את האינטרנט פתחנו-גיגַלנו-אינסטלאטור מצאנו-התקשרנו-הזמנו-מהדליפה נפטרנו ואז חשבנו 'זה היה כל-כך קל, למה קודם לא טיפלנו'... איזו תחושת הקלה, שחרור, שמחה.

חופשי בעיניי האדם אשר אינו מגדל שלדים בארונו ושהדרקונים מהווים אתגר ולא מחסום עבורו. אצל אדם חופשי זה, המרחב ודאי מטוהר, אין תקיעות, יש זרימה.

למקננות והמקננים (כן, גם האבא יכול לפתח תופעות הזדהות הורמונאליות, פיזיות ורגשיות) יש נטייה לטהר את הדרקונים. שבועיים וחצי של חופשת הקיץ נתרמו לטובת שיפוץ-שכלול-שדרוג הקן.

עתה, משהכינו המקננים את הקן, תוכל הביצה לבקוע, נותר רק לחכות.

ובמילים אחרות, יצאתי לחופשת לידה. ייתכן ואלד הערב וייתכן וארבוץ על הכורסא במהלך החודש הקרוב.

אתם מוזמנים להשתמש בערוץ המופלא הזה של הדואר האלקטרוני. אפשר לשאול אותי, להתייעץ, לספר ולעדכן. אשמח לענות לכם ואשתדל לעשות זאת בהקדם. אם התמהמתי מידי בתשובה, כנראה שבקעה לה הביצה. אך, אל דאגה, מה שנפלא במדיה הזו הינו שהמכתבים (בד"כ) לא אובדים בדרך. כשאוכל אענה לכם כמובן.

אנחנו עומדים בפתחה של שנה עברית חדשה, תנו לעצמכם מתנה, בחרו את הדרקון המושבע, זה שיושב לכם עמוק בתוך הנשמה ועיזרו לו להשתחרר מהמכלאה, הוא ישמח לעוף חופשי ואתם תרוויחו פינה נקייה בביתי וכך גם בעצמי. שנה טובה!

שלכם,
         לילי מילת

המלין בין הגלים

המלין בין הגלים  יומן ימי מאת לילי מילת 24 – 27 ביוני 2020 פרולוג -         יאכטה נועה תענה בבקשה לחיל הים! צלילי חליל אל אש...