לולי או לילי? זו השאלה

אומרים שכדי להיות שמח, גם אם אתה ממש לא מרגיש ככה, חייךJ אם תחייך, זה יפעיל אצלך את האנדורפינים המתאימים שיגרמו לך באמת להיות שמח. באנגלית אומרים "fake it till you make it". זו משימה די מאתגרת למישהו שחש עצבות עמוקה מכל סיבה שהיא.

אולם כן יש דברים שיכולים להביא אותנו למחוז חפצנו, גם אם הוא נראה רחוק ומנוכר ונשגב למדי. 

ג'ים רוהן תיאר יפה את החיים והעסקים כעונות השנה המתחלפות. אי אפשר לשנות את המחזוריות, היא תתרחש בכל מקרה, אבל כן אפשר לשנות את עצמנו. צריך לדעת להתמודד עם החורף, הוא מגיע מיד לאחר הסתיו. בכל פעם מחדש. יש חורפים קשים, יש קלים, כמו שהיה שלנו השנה בעמק הירדן, אבל יש חורף בכל מקרה ואיך שלא נסובב את זה.

והנה מצמצנו והאביב כבר כאן, צריך לנצל אותו. הוא קצר ולפני שנמצמץ שנית הוא יסתיים לפני שנספיק ליהנות ממנו. אביב הוא אפשרויות המגיעות אחרי שצלחנו את החורף, איש אישה והחורף שלו או שלה. הזדמנויות תמיד באות. השאלה האם אנחנו בוחרים לעשות איתן משהו או שניתן להן לחלוף. הזדמנויות תמיד באות, אך הן מעטות כמו האביב. צריך לזהות אותן, לקטוף אותן ולאחוז.

כדי שנזהה את ההזדמנויות צריך שיהיה לנו חזון. מקום אליו אנחנו שואפים. איפה אתם רוצים להיות? מה אתם רואים בעיני רוחכם כשאתם חולמים?

אי אפשר לראות חזון ולהגיע אליו כהרף עין אבל אפשר וכדאי לחיות את החזון.

זה מתחיל מחזון קצר מועד כמו זה שהיה לי בנוגע לצעידה יומיומית. תמיד ראיתי את עצמי בתנועה, אני באה ממשפחה של צועדי-ים, אם ניתן לקרוא לנו כך-J עדיין, גם עם אהבתי הגדולה לפעילות זו, שנים שלא הצלחתי להתמיד. ניסיתי אמצעי שכנוע עצמי רבים כמו: זה בריא, זה שומר על כושר, ללכת כי כולם הולכים (את זה מראש הייתי צריכה לדעת שלא יעבוד, כי מעולם לא הלכתי אחרי כולם) ועוד כל מיני כשלים. הבעיה הייתה שלא נתתי לעצמי את הסיבה הנכונה. ברגע שהיא הופיעה, זה הסתדר -כאילו- ברגע. ללכת=מצב רוח טוב! אין אחד שלא חווה רכבת של מצבי רוח, בדיוק כמו עונות השנה של ג'ים רוהן. התנועה לא נותנת לאדם לשקוע במצולות הבאסה. כמו החיוך, זוז וישתפר מצב רוחך. לא יודעת, עבורי זו הייתה סיבה מספיק טובה כדי שאתמיד בה כבר חודשים.

הסיבה אך גם המחויבות. כשאנחנו מחויבים, יתהפך העולם ונתמיד. הלכתי עם כאב גב, הלכתי קפואה, הלכתי בחום, נרטבתי לגמרי כמה פעמים ספורות שירד גשם השנה, הלכתי עם ובלי חשק. אנחנו לא קמים בכל יום אותו אדם, לעיתים אנחנו לא יודעים איזו עונה נפגוש כשנתעורר. עדיין, אפשר להחליט שיש דברים שאנחנו עושים בכל מקרה כי כשאנחנו מקיימים, הם עושים לנו טוב, הם מקדמים אותנו לאותו חזון נשגב.

זו הייתה דוגמה. לפניה, לא התעצלתי, ישבתי ורשמתי מהם הדברים שאם יתקיימו בעולמי, אהיה אדם שמח יותר. אתם מבינים כבר שהשמחה זה עניין חשוב ורציני עבורי עם מידת הומור נאותה.

אחרי שהייתה לי רשימה של שלושה נושאים מרכזיים, שוב לא התעצלתי ורשמתי מהן הפעולות שאני צריכה לבצע, יום יום! כדי שאלך לישון עם סיפוק ועם הידיעה שעשיתי כמיטב יכולתי באותו יום. הידיעה הזאת גורמת לי אושר ושינה רגועה יותר.

ואז הכרזתי על חודש חמשת האתגרים, חלקת היו גדולים וחלקם קטנים, כמו לקרוא בכל יום פרק מספר משעמם אך הכרחי למחקר עבור הספר אותו אני כותבת ושנמנעתי עד אז מלקרוא בו במשך שלוש שנים (!) בהן שכב על המדף.

הכנתי טבלה ובכל יום סימנתי V או X ליד כל אתגר. היו כאלה שהיו קלים לי מהתחלה, מצחיק שדווקא לקרוא את הפרק היה קל כיוון שזה אתגר קצר טווח. גם הליכה נכנסה די מהר למשוואת ההצלחה. אולם היו אתגרים קשים ויש לי בהם יותר X מאשר V כמו: לשבת ולכתוב את הטיוטה השלישית של הספר. זה קשה כי זה לטווח ארוך, כי אני לא יודעת מתי ואיך זה ייגמר. אולם, ברגע שזה ברשימה ויש מחויבות – זה יקרה וזה כבר קורה!

בתחילת השבוע, מיד עם תום פורים כמיטב המסורת, ישבתי על דף התכנון החודשי ורשמתי לי משימות יומיות לטובת ריענון הבית לקראת האביב.

לא חשבתם באמת שאחרי שהרבצתי בכם תורת החזון, אשאיר את הבית לנפשו, נכון?! J

יש לכם כמה שבועות בהם שוק הכלור והדטרגנט מצמיח כנפיים כמו רד בול ואתם מוזמנים להצטרף לחגיגה ולנצל את האביב. כל אחד וניקיונו הוא: פרויקטים נשכחים ונזנחים בביתכם, אולי בעבודה אולי תכנית מגירה או טוב יותר סיפור במגירה שמחכה לראות אור, טיול אביב עם הילד כי אתם רוצים להראות לו את הזריחה במצדה והשנים חולפות ומה קרה לכל התוכניות שתכננתם לעשות כשיהיו לכם ילדים?

אז מה אתם שולפים מהמגירה המאובקת, מנערים ויוצאים לדרך? מה הדבר שאם תשלימו או תתחילו עם תחילת האביב ימלא את ליבכם? יאללה, בלי להתעצל, לכו על זה וגם אל תהיו קמצנים עליי במילים, ספרו!

~שיהיה לכם אביב ההתחלות הטובות והמבטיחות~

שלכם באהבה,

לילי מילת

בתמונה: לולי, החתולה המהממת של קרן חברתי, שלא אכפת לה מיעדים וחזון. אז אני נותנת ללולי להיות לולי ואני נשארת לילי, זו שעושה לפני שתרוויח את המנוחה הזו שנראית כל כך מפתה.

איזה מן חבר אתה? שנת הכלב בפתח

היא נחתה בישראל מפריז, עם החיוך המקסים שלה והנמרצות מעוררת ההשראה. התאהבתי. 
אחריה ואולי מעט לפניה הזמינה אותי הרכש החדש ממנהטן לחג ההודיה. עשרים פלוס שנים אחר כך אני עדיין מתביישת ובגלל זה אכתוב את זה דווקא, שלא ידעתי מה זה חג ההודיה. אבל רציתי לדעת.
שלוש חברות, שפת אם צרפתית, שפת אם אנגלית ושפת אם עברית, ימצאו בשנים שתבואנה אחרי את הקשר המיוחד הזה של משולש שווה צלעות, שמשלים למשהו שנעים להיות בו. 

בגלגל המזלות הסיני יש 12 חיות המנהלות מערכות יחסים זו עם זו. כמו בחיים, היחסים יכולים להיות טובים, הרסניים או סתמיים ויש גם חברויות סודיות ותככים. 

המשולש הנפלא שזכיתי בו, מקביל לחברות המשולשת של הכלב, הנמר והסוס. כשהם נפגשים זו שלמות.

ב4.2.2018 תתחיל על-פי המסורת הסינית שנת כלב האדמה. כל מי שיוולד מתאריך זה ואילך יהיה מזל כלב או כפי שהוא מכונה בסין "לובש המדים" בשל היותו נאמן לרעיון, לדגל, לאומה, לבית, ללאום. אם היה נולד בסין העתיקה, היה מגוייס לעבודות בשירות הציבורי ובצבא.

האם הכלב יודע תמיד לבחור את חבריו? לא ממש.

כשהכלב פוגש בכבשה הם יהרסו זה את זה נפשית וימצאו את עצמם על ספת הפסיכולוג. מכירים כאלה בחייכם?

יש חברויות שנהרסות בגלל גורם שלישי. לעיתים יבחר הכלב בחבר כמו התרנגול אבל יגלה שהתרנגול בכלל בן-זוג סודי של הדרקון שהוא אוייב של הכלב. מזכיר לי קצת את אלו שמחרימים זמרים שהם אוהבים, כי הם באים להופיע בישראל. 

יש חברים שאנחנו חברים שלהם רק בשל היותם שכנים, או עובדים באותה חברה. לא בטוח שהיינו מתחברים דווקא איתם והם איתנו אבל הקרבה הגאוגרפית הביאה אותם לחיינו. כך לכלב יש את הקוף, החזיר והתרנגול וזה כמובן עד שהוא מגלה שהתרנגול בן-זוג סודי של הדרקון, כמו שהבנו קודם. 

אם מדברים על הכלב והדרקון אז, כשכלב פוגש בדרקון זו התנגשות חזיתית שלא היינו רוצים להיות בקרבתה, קצת כמו קווין ואן-אריק שפגש ביוקוזונה או שזה היה האנדרטייקר, או שאני מתבלבלת בין כוכבי הWWF ובכלל מסגירה את גילי-:)

אתם יודעים, הבגדדים יכולים לריב אחד עם השני וזה ייקח שנים עד שישלימו ולפעמים דורות. ראינו את זה בסרט הנפלא של קובי ורועי פרג', "פוטו פרג'". אבי האהוב, שיבדל לחיים ארוכים, גם הוא תוצרת בבל, סיפר לי על אחיו ואחותו הגדולה שהיו בסכסוך ממושך של שנים. אבא בדרך השלום שלו שחריגה בקרב אנשי עירו, הערים עליהם והשלים ביניהם. אני חושבת שעד לכתם לא ידעו שהוא זה שסידר את העניין.

כמו השופט שמפריד בין מתאבקי הרסלינג הניצים וכמו אבא שנמאס לו מהאחים המסוכסכים, כך הארנבת שהיא החברה הסודית של הכלב, באה לעזרה כשהכלב והדרקון מתגוששים.

אז חוץ מללמוד קצת על החיות הסיניות, מה אברך אתכם בשנת כלב זו?

עוררו אמון, היו אמיצים, נחושים ובעלי כושר התמדה כמו הכלב. 

היו חמים ונדיבים כמותו, הקיפו עצמכם במשפחה ו/או חברים אוהבים, אך שלא כמו הכלב, הנותן לדאגות ולחרדות לשלוט עליו, היו מאושרים עם שלכם, היו נאמנים, בנו את ביתכם באהבה ושיהיה מבצרכם.

ביום שני הקרוב, 5.2.18, היום הראשון של שנת הכלב 2018, נחגוג בשידור חי ברדיו קול הכנרת, בתוכניתו של אודי אור "תגבירו", עם שירים בנושא כלבים (ויש הרבה!), סיפורים ומיתוסים, אתם מוזמנים להצטרף בקישורית: 
רדיו קול הכנרת

היו טובים, היו חברים טובים. חבר טוב זה הכי בעולם. חבר טוב זה מישהו שבחרתם אותו והוא בחר אתכם ואתם אוהבים מבחירה. יש לזה כוח, יש לזה עוצמה וכדאי לשמור על זה.

תודה לכל חבריי וחברותיי, אני מוקירה אתכם ומודה לכם ועליכם ❤

שתהיה לכם שנת כלב מלאה נביחות של שמחה🐕

באהבה,

לילי מילת

מתוך ספרי "בית התאומים המסתובב" באיורה של שרי ערן-הרשקוביץ שהיטיבה להביע באיור את המילים ואת הכלב שתוחב אפו אל הקשת או אולי מרחרח אותה-:)

לב פועם לכל בית

הדברים שניתן לעשות היום עם ליבו של בן-אנוש מפתיעים אותי בכל פעם מחדש.

כמה פעמים בעשורים האחרונים אנשים שאני מכירה עברו צנתור או ניתוח מעקפים כאילו זה עניין של מה בכך.

למשך הזמן בו תופרים את הלב הוא אינו פועם. 

התהליך מדהים ומופלא ומבורך ובעיקר... מפחיד. 

צריך אמון רב מצד החולה במערכת, ברופאים ובתמיכת שמיים על מנת שיסכים לתהליך שכזה.

והנה, הוא מסכים וסיכויי ההחלמה גבוהים.

בסיכומו של דבר, לוקחים את הדבר הזה שפועם בקרבנו ונותן לנו חיים, 

פותחים חסימות, מנקים, תופרים ומחזירים בו פעימה.

אני מאמינה,

שלכל בית יש לב.

אני מאמינה,

שלכל אחד ואחת מגיע לו ולה בית שהלב בו פועם.

בעבודה שלי, עם אנלוגיה לרפואה המערבית המבורכת, אני מוצאת יחד עם הדיירים את ליבו של הבית.

אחר כך נבדוק האם הוא פועם?

אם הוא פועם נבדוק אם הוא פועם בעוצמה הרצויה?

אם אינו במיטבו, נבדוק האם הדרכים אליו חסומות? האם יש סתימות שצריך לפתוח?

מה צריך להיות כדי שהבית שלכם יפעם בעוצמה וימלא את החדרים באהבה?

אני מאמינה,

שבית פרטי, דירת סטודיו, חדרון במרתף או מחצלת על גג הבית המשותף בבגדד, 

יש להם את היכולת להיות לאדם כבית. לתת לו את המקום העוטף בו הוא יכול להיות הוא עצמו, 

מבלי שישפטו אותו, פשוט להיות.

שנה אזרחית חדשה בפתח.

יש לכם 31 יום להתכונן. לבדוק את עצמכם היכן הייתם ב-2017 ולאן אתם הולכים ב-2018

מה עשיתם לטובת שמירה על בריאותו של לבכם, הממשי, הביתי והעסקי?

מה אתם מתכוננים לעשות לטובת הלב?

האם לא כדאי להתחיל היום?

ברכות לשנה מבורכת, שנה בה לבנו יתרחב ויהיה בו מקום להכיל את הטוב 

ולפזר על אלו שזקוקים לו יותר מכל

באהבה,

לילי מילת

מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלי ולקבל המלצות לשדרוג סביבתכם וגם לקרוא לעיתים מסיפוריי ומעלליי-:)

לילי מילת - Lili Maylat

בתמונה: לב הבית שלנו כשעברנו להתגורר בו. היום גדל כאן עץ הגבוה יותר מהבית.

אז מה עכשיו?

אם רק אסיים לכתוב את הפרק הזה... אם רק אהיה אחרי האירוע ההוא... אם רק אראה את המצ'ו פיצ'ו... אם רק אעבור את המבחן... אם רק יהיה לי ילד... אם רק אתאהב... אם רק אגיע למידה 36 במכנסיים... אם רק אעוף עם כדור פורח בשמיים...

אז? אז מה עכשיו?

כמה פעמים אני אומרת לעצמי, 'אם' ולפעמים זה בא יחד עם 'אם ורק אם', כמו איזו לולאה בשפת תכנות.

העניין הוא שאני לא באמת יודעת מה יהיה כאשר אגשים מטרות קטנות או גדולות וזה לא שבעצם כאן יסתיים אותו העניין.

נועדנו להמשיך הלאה, להתקדם. התחנה הסופית תחכה לנו.

אני מקווה שאתם רושמים לעצמכם מטרות אבל האם אתם רושמים מה יקרה כשתגיעו לאותם יעדים? האם אתם נותנים את הדעת ל'מה עכשיו?'

טוני רובינס (ממליצה למי שלא מכיר לפתוח יוטיוב ולשמוע אותו קצת) אמר ובצדק, לדעתי, שהישג מרשים מחזיק אותנו למעלה לכמה זמן? שבוע? חודש? מקסימום שלושה חודשים? מה קורה אחריו? אנחנו ממשיכים, מתקדמים. עצירה במקום אינה אפשרות מספקת. זה לא בדנא שלנו. 

אני יכולה להעיד מניסיוני, הגעתי כמה פעמים לפסגות עליהן חלמתי, גם בתחום האישי וגם בעבודה. אתם יודעים מה קורה אחרי הערב הבאמת מרגש של קבלת פרס ראשון? אחרי ההתרגשויות והתחושה של ריחוף על ענן, שאכן קיימת ואכן חשובה, שלא יהיה ספק שהפסגות אכן חשובות. 

אולם, למחרת אני מתעוררת בבוקר והעולם כמנהגו נוהג, מקסימום מתבשמים בעוד כמה ברכות וזהו. 

אז מה עכשיו?

סיימתי לכתוב את הנובלה שלי. באמת הישג נפלא מבחינתי שלא באמת ידעתי אם אצליח לממש. 

אז מה עכשיו?

חוזרת לספר ועושה אותו עוד יותר טוב ממה שהוא. צריך לעשות את עבודת העריכה המייגעת, זה לא מן הנמנע. כל הסופרים, ללא יוצא מן הכלל, ספרם עובר עריכה. אז אפשר להתייחס לכך כמייגע, כי לעיתים זה אכן כך ואפשר, כמו שאמר לי אחד מחבריי, גם הוא סופר, ליהנות מכך ומהידיעה שכל תיקון וכל שינוי יעשו את הספר שלי לעוד יותר טוב. אני במצב טוב ואני רוצה להגיע לטוב מאוד. 

זה נכון לכל עניין. בימים בהם התאוויתי להיות אמא, זה לא היה "זבנג וגמרנו". למרות מה שנראה מסביב, זה לא כזה פשוט בהכרח להצליח בשמירה על הדנא. אצלנו זה לקח זמן ותוך כדי אותו זמן, לא באמת ידעתי אם אכן אזכה להיות אמא. חודשים אחרי חודשים של אכזבה. כל מה שחשבתי זה "לו רק..."

ילד זו דוגמה נפלאה ל"אז מה עכשיו?"

מה עושים איתו או איתה? איך אני מצליחה להיות אמא טובה דיה?

פשוט מאוד; אני עובדת. אני עובדת על זה יום ביומו, לפעמים דקה אחרי דקה. אני עובדת כי אני יודעת שאמא זו עבודה חשובה. זה לא מקצוע שניתן להשליך לאשפה ולחפש מקצוע אחר כי קצנו בו.

האם אני מוותרת? לעולם לא. הבנות שלי חשובות לי ולעולם לא אוותר על הזכות להיות אמא טובה דיה עבורן.

האם אני נכשלת? כמובן, הרבה פעמים. אולם, אני לעולם לא מוותרת.

אז מה עכשיו?

לעולם אל תוותרו על השגת החלומות שלכם. אם יש לכם משאת נפש, קטנה או גדולה, אל תוותרו. 

אל תחששו מעבודה קשה, הישגים שבאים אחרי מאמץ מתוקים יותר, ממלאים יותר.

אחרי שתגיעו ליעד, זכרו את שכתב בחוכמה ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, 

"החיים פניהם קדימה ולא אחור והם לא יתרפקו על התמול"

שלכם באהבה,

לילי מילת

בתמונה: עם אמי, לאחר קבלת פרס ראשון על סיפורי הקצר "בין ערבית לשחרית"

הכח לצלוח והאומץ לסגת ~ פנים לשנת תשע"ח

לא צריך להיות נביא כדי להכיר ביחסי האמביוולנטי למים בכלל ולים בפרט. צריך רק לקרוא כמה מסיפוריי.

יש לי אהבה אינסופית ובלתי מתפשרת לים על הכחול, האפור, השקט והסוער שבו. לעולם לא הייתי גרה מבחירה במקום שאין בקרבתו מקור מים. ייתכן וזה מה שגידלה אצלי חיפה, עיר הולדתי שמכל מקום בה מבצבץ הכחול הקסום הזה.

לראות את הים, לשחות בו, להפליג עליו, אלו דברים חיוניים עבורי. הים מרפא אותי. עם זאת, באותה מידה הים הוא מקור פחד ולעיתים אף אימה.

כך אני מתנהלת מולו מאז ימי הזיכרון הראשון שלי, לא בגלל שקרה לי אישית משהו נורא עם הים. לעיתים מרגיש שנולדתי עם הפחד הגדול הזה.

במהלך חיי, למדתי לשחות, אפילו למדתי ללמד שחייה, עבדתי כמצילה ואף צללתי לעומקים כשתיירנו בגלובוס.

אף אחד מאלה לא קרה בקלילות. עבדתי קשה כשהפחד משתק ואתו גם האמונה המקטינה שהייתה לי ביכולותיי להצליח. בצלילה הראשונה חוויתי התקף פאניקה אך המדריך הנכון, בזמן הנכון הצליח להחזיר אותי למים ולגרום לי להתאהב במצולות.

אחת ממטרותיי, שהפכה עם חלוף עשרים וחמש שנה לחלום בלתי מושג, הייתה לצלוח את הכנרת. המטרה הפכה למשהו שמנקר בירכתיים ונושף על העורף, במידה המדויקת של להציק.

השנה החלטתי ללכת על זה, הצהרתי על כך בפומבי והתחלתי באימונים.

במהלך שלושת החודשים מאז אותה הצהרה קרו בעולמי דברים נהדרים במקביל לאחרים, כאלה שסוחטים את הנפש.

במקביל לקחתי על עצמי אתגרים, בעיקר בעבודת הכתיבה שלי, בהם הפתעתי את עצמי כשעמדתי בכל אחד ואחד מהם, אם זה סיום כתיבת הנובלה שלי שייעדתי לאמצע הקיץ וסיימתי שבוע קודם או סיפורים קצרים שתכננתי לכתוב ולהגיש והגשתי את כולם.

תחושת ההצלחה מעודדת ללא קשר למה בפועל תהיינה תוצאות המסע של הסיפורים.

אולי תחושה זו נתנה לי לבסוף את הכח לסגת;

צליחת הכנרת תתרחש בשבת הקרובה ואני לא אהיה שם.

למרות העובדה שלחזור בי מהתחייבות לא גורמת לי תחושת אושר או הקלה, עדיין אני שלמה עם ההחלטה בכל ליבי והלב הוא מה שחשוב לי.

כשאני מקשיבה לו, כשאני נאמנה לו, זה נכון לי ולא אכפת לי כמה קלישאתי זה נשמע.

יש לי אומץ לסגת כשנכון לעשות את זה בדיוק כפי שיש לי את האומץ לא להעמיד פנים לנוכח עוולות המתרחשות לנגד עיניי, גם אם זה אחת נגד מאה, כמו שאומרים.

ההבנה הפרטית שלי, שבחרתי לחלוק עמכם, יותר מהצלחה באתגר, האומץ לסגת ממנו והאינטגריטי שלי עם עצמי, נותנים לי תנופה קדימה וכך אני מתחילה את השנה.

גם קלע שדורך קשתו, מושך אחורה כדי להגיע רחוק.

בשנה זו אאחל לכם מכל ליבי, שתהיה לכם היכולת לצלוח את אתגרי החיים כמו חבריי שיצלחו השנה את הכנרת ובעיקר, כשצריך, שיהיה לכם האומץ לסגת ולהישאר נאמנים לעצמכם.

שלכם באהבה,

                    לילי מילת

בתמונה: ים כפי שצריך להיות. 2012.

על שיר הבכי, סיום וים

יום שישי האחרון, 21.7.17, השעה 18:24.

אני יודעת כי הסתכלתי בשעון. רגע לפני הקלדתי את המילה האחרונה, 'לבדנו'. 

אום כלתום באזניות החלה את המקטע האחרון בקונצרט "אינת עומרי";

"החזירו אותי עיניך לימים עברו,

לימדו אותי להתחרט על העבר וכאביו

מה שראיתי לפני שראו אותך עיניי 

היו חיים אבודים, חיים שאינם חיי..."

וזהו.

הסכר, שלא ידעתי שהיה שם, נפתח, ובכיתי. בכי כואב. 

זה לא היה בכי של שמחה אלא הרגיש יותר כמו בכי של אובדן.

דקות ארוכות נתתי לעצמי להיות שם וחשבתי, 'זה מה שמרגישים כשנפרדים מסיפור בן ארבע שנים?'

עמדתי ביעד. 

הספר שלי מוכן לנסות את מזלו מחוץ לגבולות המחשב, שבוע לפני אוגוסט 2017, הזמן בו יש חלון הזדמנויות לנסות ולהוציאו לאור בדרך שרציתי.

כעת הוא מחוץ לידיי ואין לי שליטה על מה יהיה.

התעוררתי למחרת בבוקר והגיבורים שלי לא היו שם להכתיב את שגרת יומי. מוזר.

במקומם עלה בי זכרון של יואב קוטנר מציג את שירו החדש של ניק קייב, "שיר הבכי". 

אני זוכרת בברור את התוכנית הזו כאילו שודרה היום.

בתקופה בה יצא השיר היו מתרגמים כל דבר לעברית, היום אולי היה מסתפק קוטנר בשם באנגלית בלבד. 

עולמנו השתנה, נעשה בין-לאומי יותר ולדעתי זה טוב ומקרב לבבות.

הלכתי לישון עם הידיעה העצובה כי אמיר פרישר גוטמן נלחם על חייו לאחר טביעה בים.

הים הזה שלי, שאני כל כך אוהבת וגם כל כך חוששת ממנו.

מי שקורא את סיפוריי הקצרים יודע שיש בהם הרבה נגיעות בים ואתגריו.

גם בנובלה הזו שסיימתי ביום שישי, הים נוכח, ספציפית הים בעתלית בו טבע אמיר..

ומילות שיר הבכי מהדהדות;

"לך בני, רד אל המים וראה את הנשים בוכות שם..."

"go son, go down to the water

and see the women weeping there..."

אני מתפללת לשלומו של אמיר ושבמהרה ישוב אל החוף ויכתוב עליו שיר אופטימי.

בינתיים, "זה שיר הבכי, שיר בו בוכים, אבל אני לא אבכה עוד הרבה"

אנשים יקרים ואהובים, עם ולמרות הבכי, כי הוא מלמד אותנו חיים, 

תהנו מהקיץ וגם מהים ומטקות על החוף ~ שמרו על עצמכם

שלכם באהבה,

לילי מילת

"I can fly–my friends, show must go on"

*"אני יכולה לעוף – חבריי, ההצגה חייבת להמשיך" (Queen)

עד לפני מספר ימים התרקם בי פוסט עמוס כל טוב החודש האחרון, חודש הספר. 

זה הרי מזמן לא רק שבוע הספר.

רציתי באמת לשתף אתכם ולסכם את החודש המאתגר אך הפורה והטוב שהיה לי. 

חודש הספר בכל שנה נותן לי כנפיים, ממש כמו בפרסומת של רד בול. רק אצלי זה קפה;)

אבל מי מכם שהולך איתי דרך יודע שאותנטיות ויושרה הן שם המשחק עבורי. כך שלמרות הדברים הטובים שקרו החודש, קשה לי לכתוב ולצהול כשחלקים ממני אינם שמחים.

כילד, אתה רואה את כל העולם סביבך ואתה במרכז, הדברים קורים לך לטוב ולרע, רק אתה קיים בעולמך.

זה לא ככה כשגדלים. החיים שלך כ"גדול" מתנהלים במקבילים, לפעמים יש קשר ביניהם ולפעמים לא. יש אותי הסופרת, יש אותי האימא, החברה, האישה, היועצת, המרצה, הבת, הדודה ואין סוף לרשימה.

אם נשברתי בעולם אחד, הצלחתי בעולם אחר, הכל ממשיך להתקיים. במקביל.

אני יכולה להיות אמא גאה, סופרת מצליחה, בת מעריכה ובאותה שעה ונשימה חברה שבורה.

לא המצאתי דבר. אני מאמינה שכל אחד מאתנו חווה שברים בחייו לצד הצלחות

והכל כפי שאמרתי קורה במקביל.

אולם לעיתים, עמודי תווך בחייך נכרתים וזה הרבה מכדי להכיל והאימה משתלטת, כי דברים שהכרתי ונשאתי עיניי אליהם לא יחזרו להיות כשהיו ואנשים שאתה אוהב בכל לב סובלים ואין דבר שאתה יכול לעשות. אין אונים.

זה זמן טוב לצטט מהשיר של Queen שפתחתי אתו את הפוסט:

"Inside my heart is breaking

My makeup maybe flaking

But my smile still stays on"

(ליבי נשבר בתוכי, האיפור שלי אולי מתפורר אבל החיוך שלי נשאר)

כי ההצגה חייבת להמשיך.

כי באופן פרדוקסלי אני באמת חווה טוב גדול במקביל לכאב ולדאגה. האין כולנו כך?

חלקכם יודעים שהציטוט המוטבע על כרטיס הביקור שלי הוא "היה אתה השינוי שברצונך לראות בעולמך יותר מכל" (מהטמה גנדי) והימים האלה מחזירים לי את האמונה הזאת בגדול.

יש לי מה לעשות בתחום אחריותי.

יש לי אחריות לחיות חיים מלאים, לאהוב את בנותיי ללא תנאי ולהגשים את ייעודי, זה שבחרתי ואת אלו אני עושה כמיטב יכולתי. אז גם אם לרגע התכופפתי, זה לא אומר שנשברתי.

למה אני מספרת לכם את זה? לא יודעת.

רוצה שתדעו שהחיוך כן ואמתי וההנאה מהעבודה כן רבה ואולי בעצם הכל מתעצם לצד הקושי. יש דברים שאנחנו יכולים לעשות אז נתמקד בהם.

וכאשר חוסר האונים מציף, בטח תפגשו אותו בסיפורים שכתבתי ושעוד אכתוב. כשהוא יגיע,

"I'll face it with a grin I'm never giving in"

(אעמוד מולו בחיוך זוהר, לעולם לא אכנע)

בלוז יולי-אוגוסט הגיע ואני מסיימת ארבע שנות כתיבה של הנובלה הראשונה שלי, שכבר מתעניינים בה מעבר לים. זו כבר סיבה טובה אחת לחיוך זוהר:)

יהיה חם הקיץ, תיהנו מהים, מהמזגן ובעיקר מכל מה שטוב כאן ואם מחפשים ~ מוצאים את הטוב.

שלכם באהבה,

                    לילי מילת

                   

Credit: Jan von Holleben, Anna Schäflein and Katherina Rapp