הגיגים ספרותיים וגם יין ויאנג בחנוכה - 2014

הגיגים ספרותיים וגם יין ויאנג בחנוכה

כשחזרתי בסוכות האחרון מיריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, התקבלתי בחיבוק רוטט, ארוך ומתוק מבנותיי הנאמנות. אחריו הגיעו שירים שנכתבו לכבודי ועליי. הגדולה שלי שרה בסגנון ראפ שורות כמו: "מי הסופרת הכי טובה...

מאז האביב, לידת ספרי "בית התאומים המסתובב" (הוצאת סער), אני מוצאת את עצמי במרוץ משוכות סביב הגדרת התפקיד החדשה הזו: "סופרת" ולא רק זאת אלא "סופרת ילדים". לעיתים המשוכה קלילה ולעיתים גבוהה, אפילו גבוהה מידי ואני לא יודעת אם אוכל לעבור אותה בכלל.

אני לא באמת יודעת אם אני עונה להגדרה של סופרת ילדים או של סופרת כלל.

בבדיחות אני נזכרת שלאחר ראיון הביכורים שלי לרשת ב' בו נאמר "לילי מילת – סופרת", האיש שלי כתב לי מייד 'כבוד!' והוסיף, 'עד כמה את סופרת?...'.

ומגיעים הירידים, המפגשים שאני עורכת סביב הספר, הסופרים-עורכים-מו"לים-משוררים-כותבים אחרים שרוצים בדעתי-ועוד, כל החדש הזה שאני נהנית ומברכת עליו, שהרי אתם יודעים כמה אני אוהבת להכיר וללמוד אנשים חדשים וזו עוד הזדמנות נפלאה לעשות זאת.

ואלו המשוכות שאני מדלגת מעליהן בקלילות יחסית. אך את המשוכות הגבוהות במיוחד אני מציבה לעצמי. זה מתחיל מ 'האם סופרת ילדים יכולה לסנן קללה כשחותכים אותה ברמזור?' וממשיך עד 'האם סופרת ילדים יכולה לכתוב כל דבר? גם את החמישים גוונים של כחול הבא?', כי בואו נהיה כנים, אם אי. אל. ג'יימס הייתה כותבת ספר ילדים עכשיו, הייתם רצים?? (אגב, זה לא טיזר לדבר הבא שלי, אלא כדי להמחיש את האבסורד של מצבי המחשבתי). 'אני בכלל לא סופרת ילדים', אני מגינה על עצמי מעצמי במוחי, 'עיקר כתיבתי היא למבוגרים בכלל' ואם לקצר, חפרתי וכריתי בכור מוחי הקודח ללא לאות.

והס מלהזכיר את מחסומי הכתיבה...לאחרונה, אמרתי לאיש שכפי שזה נראה היום אני ודאי אהיה סופרת של ספר אחד, והוא ענה בנאמנות שכל הסופרים הגדולים (!) היו פעם סופרים של ספר אחד...

אז אם נוסיף לכך את קבלת הפנים הספרותית שקיבלתי בחזרתי מפרנקפורט, את התמיכה מבית ואתכם, הקהל הנפלא שלי ואת העובדה שנמכרו כבר כמאתיים עותקים והספר רק עכשיו מבצבץ בחנויות, אז כנראה שאמשיך בינתיים...

ובנימה זו, נפרגן קצת ליין ויאנג, שהחג המתקרב אלינו, החג היפה כל-כך, חנוכה, הוא מקרה פרטי בהחלט של הצמד הזה, יין העטופה בחשיכה ויאנג בעל התאורה. אבל כאן יאנג לא בא את יין לגרש, אלא יחד הם יוצרים את הדרך של זהר צבעי הקשת.

ואני מאחלת לכולנו, שכמו יין ויאנג, הפוסעים על דרך השיתוף, הגעגוע והאהבה הרבה שיש ביניהם למרות היותם שונים והופכיים, שתזהר גם דרכנו ותואר במקומות שחשוך לנו ותפרוש צילה במקומות הלוהטים לנו.

אני מתכבדת להזמינכם ליריד "סופרים יוצרים", בו נחלוק, אני וחבריי לעשייה, סופרים ומשוררים, יחד עמכם את נס חנוכה, נס הכתיבה, שכשהיא יוצאת, מפיסות נשמתנו היא מגיעה.

היריד הקסום הזה יערך במרכז פנורמה בחיפה, בתאריכים 18-19.12.14, ימים חמישי ושישי.

פרטים גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/events/719981648091277/736543699768405/?notif_t=plan_mall_activity

שלכם באהבה,

לילי מילת

אגרת לשנת תשע"ה

‏ 21 ספטמבר 2014

‏כ"ו אלול תשע"ד

בשנת תשע"ה אני לא אניח הנחות

כשכתבתי את הסיפור שלי "בין ערבית לשחרית", לא חשבתי שזה יעניין את אחי הגדול. יש לי אח דתי-חרדי, שיחסינו נפלאים אך עד לסיפור הזה נמנעתי מלהעביר אליו "דברי חול". כשקיבלתי טלפון שהסיפור נכלל בין הזוכים כל-כך התרגשתי, שלקחתי ריזיקה ואמרתי, יאללה, אני שולחת..

התגובה החמה שלו, היא בין הדברים הזכורים לי ביותר מאותו מעמד. מאז (יוני 2013) ועד היום, הסיפור הקטן הזה שלי מטייל בחצרות רבנים בירושלים וזוכה לתגובות אוהדות.

אחרי הזכייה, מעודדת מהפידבקים החיוביים, החלטתי להרחיב את מעגל האנשים להם אני שולחת בדרך כלל את הגיגיי. אחד מהמכותבים החדשים היה חבר, המתגורר כרגע בניו-יורק. הרבה אנשים כתבו לי חזרה ויש כאלו שלא כתבו דבר. החבר הזה לא כתב דבר ואני הנחתי שאין לו זמן וכוחות ומה אני מבלבלת לאנשים עם העניינים שלי...

אחרי חצי שנה (!) ביקש ממני אותו חבר לשוחח בסקייפ. בינתיים קרו דברים, הספר שלי ירד לדפוס ולא ממש הבנתי כשהוא אמר לי "תרגמתי את הסיפור שלך" למה הוא מתכוון. וכך הוא הסביר: "תרגמתי את הסיפור שלך זה ששלחת פעם...אבל, לא לאנגלית, תרגמתי אותו ליידיש...והסיבה שאני מתקשר היא ששלחתי אותו למגזין והם רוצים לפרסם אותו ואני צריך את אישורך..."

            מקרה שלישי שקרה בעבר הוא, שבתי הבכורה עמדה לצאת לפעילות יומה, השמש זרחה ביום חורפי, השמיים היו נקיים מענן והיא רצתה לקחת מטרייה. אני טענתי בתוקף שאין צורך "להיסחב" עם מטרייה ביום כזה יפה ולאחר דין ודברים היא הלכה לדרכה, המטרייה נשארה בבית. אתן ודאי מנחשים שמספר שעות אחר כך הכיתי על חטא הנחת ההנחות השגויה שלי כשארובות השמים נפתחו ואחד מהגשמים העזים ביותר לאותה עונה ניתך משמים, מכה ללא רחם...

            באחד ממכתביי אליכם בעבר, הכרתי לכם את דון מיגל רואיס בספרו "ארבע ההסכמות". אז דיברתי על טוהר המילה, ששמירה עליה היא אחת מארבע ההסכמות. היום אני מתייחסת להסכם השלישי עליו הוא מדבר, "אל תניחו הנחות". וכך הוא כותב: "קיימת בנו הנטייה להניח הנחות בנוגע לכל דבר, והבעיה היא שאנו מאמינים שהן האמת. אנו יכולים להישבע שהן אמיתיות...בכל פעם שאנו מניחים הנחות אנו יוצרים בעיות. אנו מניחים הנחה, חווים חוסר הבנה...ובסופו של דבר יוצרים דרמה אחת גדולה לשוא".

ואני מוסיפה, מפסידים דברים קסומים בדרך, הזדמנויות מופלאות וקשרי חברות ואחווה. מזה יותר משנה, הקשר שלי עם אחי טיפס מדרגה והרבה בזכות סיפוריי אותם הוא מעודד ובהם הוא גאה. הסיפור שלי, אכן תורגם ופורסם ביידיש במגזין "אויפן שוועל" בניו-יורק! ומאז אותו אינסידנט עם הבת, עלה מעמדה בבית כיועצת לענייני מיזוג אוויר...ובמילים אחרות, אני מתייחסת לדבריה ביתר רצינות ולא מניחה שאני יודעת בהכרח טוב יותר ממנה.

בשנה הקרובה פניי לחוץ-ארצינו הקטנה והקסומה, ספר הביכורים שלי "בית התאומים המסתובב", תורגם לאנגלית ושם הוא מכונה: "The rotating house of Yin and Yang". אני נוסעת לפרנקפורט ליריד הספרים הבינלאומי ומקווה שאחזור עם חדשות משמחות.

בנוסף, תהיינה פעילויות ברחבי הארץ, הראשונה שבהן תהיה ב"צומת ספרים" בחיפה, חוה"מ סוכות (אשלח הזמנה בהמשך).

עם זאת ולמרות הבאאז הגדול והמרגש, אתם ואתן, לקוחותיי, החשובים ביותר בעבודתי ואני ממשיכה ואף הורחב השנה משמעותית מעגל הייעוצים ואני מודה לכם/ן שוב על האמון בי ובעבודתי. לעזור לכם ולי למצוא את נקודת שיווי המשקל בבתים ובמקומות העבודה, זו המטרה והשאר זה "תפאורה", חשובה אמנם, אך עדיין תפאורה.

מאחלת ומייחלת שבשנה הקרובה, אמנע מלהניח הנחות, בתקווה לתקשורת טובה יותר עמכם ועם עולמנו המופלא, שעל כל אתגריו, הוא עדיין מופלא בעיניי.

ובקשה לי מכם,

בבקשה אל תניחו שאני יודעת דברים שקרו או קורים בחייכם, ממקורות עלומי שם.

אני מקפידה לדבר כמה שפחות בגוף שלישי ולכן, המקור שלי אליכם, הינו אתם-עצמכם!

כתבו לי, אתם חשובים לי מאוד ואשמח לשמוע עליכם ועל פועלכם.

שתהיה לנו שנה ברוכה ועוטפת, מלאת גשמי ברכה ושהמטרייה תגן עלינו בדרך תמיד.

באהבה,לילי מילת

ביכורי קציר "עטים" - ספרי "בית התאומים המסתובב"

3 ביוני 2014, ערב שבועות תשע"ד
ביכורים

על "בית התאומים המסתובב"

וחג שבועות עשיתי לי, ביכורי קציר "עֵטים",

או עפרונות, או מקלדת...

כך או אחרת, אני שמחה לבשר כי ספרי בכורי יצא לאור השמש במועד חגיגי זה

ויקרא שמו בישראל "בית התאומים המסתובב".

זוהי אגדה פרי עטי לכל גיל המספרת את סיפורם של יין ויאנג.

זה סיפור על שוני, על געגוע ועל אהבת אם, העוזרת להפגיש בין ניגודים לכדי יצירת שלם.

אני בהחלט מרגישה שעבר מחזור שנתי בו זרעתי משהו מנשמתי והשקתי אותו רבות.

לא אמרתי נואש, גם כשנראה היה כי לא יצמח ממנו דבר.

ואז יום אחד הוא נבט לו בבית הוצאה לאור "סער", שם הזינו אותו בעריכה, עימוד וסידור.

משם הוא עבר לעבודה משותפת, ארוכה ומלאת יצירה של המאיירת הנפלאה                

שרי ערן-הרשקוביץ, שהשכילה וידעה לבטא את רחשי ליבי באיוריה.

והנה באה עת הקציר ואני נרגשת לחלוק עמכם את יבולי.

מי שמתעתד לפקוד את כיכר רבין בתל-אביב במהלך שבוע הספר (הפתיחה ב11.6.14),

מוזמן לבקר אותי בדוכני הוצאת "סער".

בחודש הבא יערך ערב השקה בעמק הירדן ועל כך אשלח הזמנה נפרדת.

אני בעיקר רוצה להודות לכם ולכן,

על שקריאתכם אותי במהלך השנים ועידודכם הרב,

עוררו בי את המוטיבציה להמשיך ולצעוד עד מימושו של חלום ילדות.

אני מברכת אתכם בהנאה מפירות עמלכם, כל אחד ופירותיו הוא, בחג שבועות זה.

שלכם,

       לילי מילת

שנה וסוס בה על שנת 2014, שנת הסוס

3 בפברואר 2014, ג' אדר א' תשע"ד
שנה וסוס בה

על שנת 2014, שנת הסוס

סר משה מונטיפיורי, או כפי שאנו מכנים אותו, השר מונטיפיורי, עלה למרכבה ו" דיו ! " לסוסים אמר... ולמרות שיש הטוענים כי אין סוסים שמדברים עברית, הסוסים של מונטיפיורי נענו לו. בדרכו, כשיהודית לצדו, פיזר פה מתן בסתר ושמה נדבה, צביטה בלחי ואף ליטוף של חיבה.

באמת, כל הכבוד לשר!

קפיצה בזמן, שתי מאות אחר כך, והנה מחר נכנסת אלינו השנה הסינית החדשה, שנת הסוס.

על-פי המיסטיקה הסינית, הסוס הינו סמל לגבריות, עזרה וכח המתגייסים להגנת החלש. מעניין אם השר מונטיפיורי ידע על כך...

הסוס גם מייצג את עונת הקיץ ויסוד האש, מה שאומר בין היתר הרבה חום, להט, תשוקה.

אם נוברים קצת, מעניין השימוש הפיזי והסמלי של הסוס בחיינו:

ג'ון וויין על הסוס, בשחור לבן או בצבע, לא חשוב I'll take it…

"כח סוס" הוא המדד לעוצמה של המכוניות שלנו. בשנות השישים אפילו הייתה לנו סוסיתא כחול-לבן, עד שנגמר לה הסוס..

מאידך, יש גם את הסוס הטרויאני, אותו שלח אודיסאוס לעיר טרויה, עמוס בלוחמים. אני מניחה כי אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מי שיקבל כזה במתנה.

יש סוס מירוצים ויש סוס משא, יש סוס פרא ויש סוס מחמד, על איזה סוס תרכבו השנה?

מה שלא תבחרו, בשנה זו אאחל לכם להישאר על גבו של הסוס, לנוע קדימה בביטחה, באמונה שייקח אתכם למקום מבטחים. אך לפרקים, מותר לרדת מהסוס ופשוט להיות כאן ועכשיו, אולי להעיף מבט לאחור וליהנות מהשגנו עד כה.

ואם על פי המסורת הסינית שמונה סוסים הם הסמל האולטימטיבי לאושר, אז אני מוסיפה איחולים על אותו משקל לשנה זו שתעטוף אתכם בשמונה תכונות חיוביות מאלו של הסוס:

אצילות, תנועה, שאפתנות, הצלחה, עוצמה, מנהיגות, התלהבות ושמחת-חיים.

שלכם,

       לילי מילת

איגרת לשנת תשע"ד

איגרת לשנת תשע"ד

הקטנה שלי הראתה לי הבוקר בגן את המאזניים בעזרתן המחישו לילדים את משמעות עשרת ימי תשובה, בהם נשקלים מעשינו הטובים לעומת אלו אותם נרצה לשפר לקראת פתיחת דף חדש בשנה החדשה.

הגדולה שלי חזרה לפני החג מפעילות, עם דף ועליו גרגרי רימון מצויירים, כשבכל גרגר נתבקשו הילדים למלא את המעשים הטובים שעשו בשנה שחלפה. היא מילאה רק גרגר אחד ותהיתי על כך. שאלתי אותה אם אינה זוכרת את כל הטוב שעשתה בשנה שחלפה, שאם לא כן, אשמח להזכיר לה.

אחרי מספר שעות הגיעה תשובה מפי המורה הקטנה-גדולה שלי לחיים וכך אמרה:

"אני מרגישה שאני לא צריכה לדבר על הטוב שעשיתי. אני כן זוכרת את זה אבל, אני מרגישה שלא יוצא לי להגיד את זה, כי אני חושבת שלא צריך להגיד, כי זה מקלקל את זה..."

זו לא הפעם הראשונה, שהותירה אותי ללא מילים ובעיני דמעה...

אכן, דברים טובים קרו בשנה שחלפה ואני מתמקדת לעניינינו בעבודה ורוצה להוקיר תודה על: חתימה על הוצאת ספר ראשון, זכייה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר ועל לקוחות חדשים וותיקים, ששמו מבטחם בהמלצותיי – תודה!

אני רוצה לברך ולייחל לשנה החדשה שתהא שנה של:

הוצאה: שהספר יצא ויצליח ויפלח שווקים וארצות – אמן!

כתיבה: שאמשיך ואייצר ולא אפול לעצלות הרגע ואעבוד גם כש"אין מוזה" ושמה שמטייל במוחי יראה אור – אמן!

למידה: שאמשיך ללמוד ממוריי, מכם לקוחותיי, מהצלחותיי ומנפילותיי ושאשכיל לקרוא את הסימנים שמסמנים לי שבילי החיים – אמן!

הוראה: בשנה זו אני מתכוונת לערוך מפגשי היכרות ולימוד בנושא ראיית עולמנו דרך עדשת משקפי הפנג-שואי.

הכרת תודה: האחרון אך החביב והנחוץ להצלחת כל הנרשם מעלה: שאזכור להוקיר תודה ושאדע לתת וגם לקבל, שבמאזניי ישקלו לטובה מעשים טובים ואדע למצוא ולהעביר הלאה את רגעי השמחה גם בקלות וגם בקשיים.

אשמח מאוד לשמוע מכם על החלומות וההחלטות שלכם לשנה החדשה

ובכלל, לדרוש בשלומכם !

שלכם,

לילי מילת

יוצאת בהצהרות

14.3.13

‏יום חמישי ג' ניסן תשע"ג

יוצאת בהצהרות

החורף הזה היה רטוב. הכנרת מתחילה להזכיר את ימי ילדותי כשהיינו מגיעים לביקור והמים היו נושקים לכביש.

אך ככל שהחורף הרטיב, אצלי היה יבש. מה זה יבש? צחיח. זמן של המתנה, זמן שלא כתבתי יותר מפסקה. חוץ מלשבת תחת עץ הקלמנטינות, קיבלתי את הדין שנפל מלמעלה, חשבתי שזה גשם, חשבתי שזה חורף ואמרתי לעצמי, אחר-כך נראה.

"באביב אני אלבש חולצה לבנה ואחצה את הרחוב כמו מלך..." שר מיכה שטרית.

והיום, אני בחולצה לבנה, חוגגת את בואו של האביב, שהביא עמו התחלות והבטחות חדשות.

הצהרת אביב ראשונה שלי הינה לשתף אתכם שחתמתי על הוצאת הספר הראשון שלי! הספר הינו אגדת פנג שואי לילדים על יין ויאנג ומתעתד לצאת לאור לאחר עריכה ואיור בהמשך השנה.

הצהרת אביב שנייה, ממש בעודי טובלת בניקיון האביב השנתי, עברתי אתמול על סידור ארון הבגדים שלי והנה – השקעה של שנים אותן ליוויתם אותי מטיהור אביב אחד למשנהו, הוכיחה את עצמה – השנה אין לי שקיות למסור! האגירה doesn't live here anymore...

ומהצהרות להבטחות,

אני מבטיחה לעצמי שאשב לכתוב בימים ובשעות קבועות, גם אם בתום יום עבודה אמצא ש"כתבתי שלוש שורות ומחקתי חמש" (כפי שצוטט עמוס עוז כמעיד על עצמו...).

אני מבטיחה לעצמי שאשתמש יותר בנעלי ההליכה שלי, כמו שאמרה לי בכורתי באחת מהפעמים בהן ויתרנו על האופניים, "איזה מזל שהלכנו ברגל, אחרת לא הייתי מספיקה לראות את להקת הציפורים הזאת...".

אני מבטיחה לראות יותר את הים בעונה זו ולבנות ארמונות חול מלאי צדפים מוזהבים עם הרבה חלומות, למעני ולמען בנותיי, בתקווה שאף פעם לא תפסקנה לחלום, כי לפעמים, החלומות באמת מתגשמים!

ולכם יש הבטחות לאביב השנתי?

חלון ההזדמנויות של האביב קצר, ודאו שפתחתם לעצמכם לפחות איזה אשנב קטן.

שלכם,

         לילי מילת

מקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של עמק הירדן לשנת 2013

בין ערבית לשחרית / לילי מילת

"אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל..." הרעים קולו של היו"ר בצהרי יום שישי, 14 במאי, 1948.

כמשק כנפיו של פרפר, עברה ההכרזה בתדרים הגבוהים והגיעה 809 קילומטר אווירי מבית דיזינגוף, תל-אביב לקמישלי, סוריה.

עובדיה התכונן לכניסת השבת. הוא התקין סעודה במטבח הקטן, מפליא בידיו הזריזות וביכולתו הייחודית לפצל קשב, לעשות את הבלתי אפשרי. הוא אפשר לאמליה, אשתו, לנוח, למרות מחאותיה. התשיעי הגיע ומניסיון לידותיה הקודמות, ראה שהיום קרב.

שתי בנותיו, רינה בת הארבע ובדריה בת השנתיים, ישבו לצד שולחן האוכל, מפטפטות בחדווה בעודן לשות להנאתן את הבצק ממנו יאפו חלה לשבת. עובדיה הקשיב לפטפוטיהן, בעודו חותך את הנענע לטבולה, משגיח על האורז ומרק השעועית המתבשלים, ובמקביל שר עם קולה המתנגן ברקע של אום-כלתום, בביצוע "ליסה פאקר" (עודך זוכר). הוא ידע לתזמן על-פי המקטעים בקונצרט, מתי לכבות את הפתיליה של האורז ומתי את זו של המרק, וכשתגיע לחלק האחרון, המרגש, זה יהיה בדיוק הזמן להכניס את הבצק, שיהפך לחלה מדיפה ריחות משמימים לקול תשואות הקהל עם סיום הקונצרט.

זמן תפילת ערבית של שבת מתקרב ועובדיה שם פעמיו אל בית-הכנסת "היכל אברהם" במורד הרחוב. שקט מתמיה אופף את הבתים והרחובות. עובדיה מתקדם עוד בית ועוד, והנה, יד חזקה אוחזת בו ומושכת אותו מטה, בגדיו החגיגיים נצבעים עפר, שנייה קצרה בטרם נשמע הפיצוץ המכריז כי "היכל אברהם" עולה בלהבות.

עובדיה מביט סביבו, אך הזר נעלם, בעוד גברים, נשים וילדים מבוהלים מתקהלים סביב. הוא מתרומם וסוקר במבטו את הקהל. מבטו נעצר כשראה אותו, את שייח' טא, עומד בקצהו השני של הרחוב, מתבונן בשקט בנעשה. לרגע קצר אחד, נפגשו עיניהם בדממה.

בלילה ההוא, נדדה שנתו של עובדיה. מיד אחרי שסיימו בריוני קמישלי להשחית את בתי-הכנסת, הצהירו שהם מכירים את כל בתי האב היהודים ואף אחד לא ימלט מידם.

השייח' טא, עבדקן בעל עיניים שחורות חודרות, הדמות על פיה יישק דבר בכל קמישלי, שלח את המפגינים הפעילים לבתיהם וקרא להם להתייצב בכיכר העיר עם הנץ השחר.

עובדיה, חנוק ואובד עצות, עלה אל גג ביתו, מנסה להסדיר מחשבותיו.

הוא עמד משקיף על בתיה של קמישלי, שהוארו כעת בפתילות חלושות. מידי פעם הבליחו גחלי "היכל אברהם" באור הירח ומשכו את עיניו אל המקום בו התפלל אתמול שחרית, תמים למה שיביא עמו היום.

עודו שקוע במחשבותיו, הבחין בדמות נושאת נשקים הצועדת לכיוון כיכר העיר, שם הניחה אותם בעודה חוזרת אל מחסן הנשק, להביא עוד מצבורים. לרגע הרימה הדמות את פניה ולאור הירח נגלו פני השייח' טא.

את תפילת שחרית התפלל עובדיה על גג ביתו, כשברקע נאסף ההמון בכיכר העיר לשמוע את נאומו של השייח' טא לאור הכרזת הציונים על מדינה יהודית. הוא החל בנאומו בעודו צופה בחיוכיהם של הפעילים ממאורעות ליל אמש, למראה הנשקים הרבים שערם במו ידיו בכיכר.

עובדיה סיים את תפילתו וסגר בדממה את ספר התפילה. ברקע שמע את קולו העמוק של השייח' מהדהד, "מי שחפצה נפשו בדם הציונים, מוזמן לקחת נשק וללכת להילחם בגבול. בעיר שלנו, תחת השגחתי, לא תיפול שערה מראשיהם של תושבינו המכובדים היהודים, אלו דבריי ועתה, סורו מעליי וחיזרו לכאן עם צאת השבת, למען נבנה מחדש את "היכל אברהם".

עובדיה שמע רחש מאחוריו, הסתובב וראה את המיילדת נרגשת, מבשרת בקול רועד "מברוק, הגיע לך בן".